השופט חיים כהן הגדיר בזמנו אכיפה בררנית כרשע - וניתן להניח שיש לא מעט אנשים שמצדיקים אפליה מהסוג הזה - ואני אומר שאותה כותרת יש להדביק גם לסרבנות. אין כל דרך אחרת לתאר התנהגות מהסוג הזה. בדומה לאכיפה בררנית, מי שנוקט אותה נותן את ידו לאפליה אסורה שאין לה מקום בחברה חופשית. כשם שאין להכיל אפליה בעת שהרשויות אוכפות את החוק, כך אין להשלים עם אפליה בין סרבנותם של אלה לבין סרבנותם של אלה. התרה בררנית של הסרבנות היא בעיניי רשע.

הייתי שם, בימים שבהם גורשו אלפי יהודים מבתיהם, בגוש קטיף ובצפון השומרון, כשמערכת המשפט נהגה בחוסר סובלנות כלפי מי שהביע אי־רצון להשתתף במה שקרה במקומות האלה. כתבי אישום הוגשו נגד חיילים. חלקם הושמו במעצר. אני עד היום זוכר שבאחד המקרים אב בית הדין הצבאי אמר לי שאם החייל (שהיה בדרגת סרן) יצהיר שהוא חוזר בו מאמירתו הסרבנית, הוא ימחק את כתב האישום.

דינא דמלכותא דינא, נקבע במשפט העברי. דין המלכות – דין הוא. הכל שווים בפני החוק. מה שאומר שאין איסורים שחלק מהאוכלוסייה פטור מהם. זריעת אנרכיה צריכה להיות אסורה על הכל; החובה לציית לחוקי המדינה צריכה לחול על הכל. אזרחים אינם רשאים להחליט לאיזו ממשלה הם מצייתים – ואיזו ממשלה הם פוסלים.

החובה להתייצב לשירות מילואים, לדוגמה, אינה יכולה להיות מותנית בהרגשתו האישית של היחיד. אין להתיר אי־סדר שבו איש הישר בעיניו יעשה. חוקי המדינה מתקבלים בכנסת; לא בחדרים סגורים. ממשלה נבחרת היא זאת שקובעת את סדר היום. לחוקים שהתקבלו כדין, בהצבעה גלויה במליאת הכנסת, חייבים לציית; גם בבית המשפט העליון.

האנרכיה היא אם כל חטאת - ומי שרוצה בה, חזקה עליו שאין הוא רוצה בפשרות. הוא רוצה לתפוס בהגה השלטון, ויהי מה. אסור להרשות לזה לקרות; אם חפצי חיים אנו. מה שמחזיר אותי לתחילת הדברים. הסרבנות, כמו גם האכיפה הבררנית, אין לה מקום. שתי רעות אלה, אסור לנו להשלים עמן. שתיהן עלולות להוביל אותנו אל עברי פי פחת; מהר מכפי שמובילי האנרכיה משערים.

חשוב לי לומר שלא הכל קשור לרפורמה המשפטית. לתפיסתי, יש לא מעט גורמים, נסתרים מן העין, שמטרותיהם, למיטב הבנתי, אפלות במפגיע. אזרחים רבים סבורים, בתמימותם, שמאבקם של מובילי השיבושים הוא על דמותה הדמוקרטית של המדינה; ולא היא. מי שמוביל כעת לאנרכיה, לדעתי, לא רוצה בדמוקרטיה. הוא רוצה באוטוקרטיה, באבסולוטיזם פוליטי, מסוג מאוד מסוים; בשלטון המיעוט במוקדים חוץ־פרלמנטריים.

זאת, אגב, הסיבה שהמובילים לכאוס התחבורתי אינם פוליטיקאים שמכהנים בכנסת. הידברות אינה על סדר היום שלהם. הם אינם רוצים בהתפייסות. התהום שנפערה משרתת אותם. אין דרך להתחקות אחר מטרותיהם. חשאיות מאיימת אופפת אותם. הצביעות היא לחם חוקם. אידיוטים שימושיים הם חלק מהחיילים שלהם.