ישנם רגעים בחייהן של אומה ומדינה שבהם זזים כל הלוחות הטקטוניים; רגעים שבהם תהליכים שבעבעו במשך שנים מתחת לפני השטח או התודעה הציבורית, מתפרצים; רגעים שבהם אי אפשר להפנות יותר את המבט ולהדחיק את מה שצמח כאן. אנחנו נמצאים ברגע כזה. זה רגע מבהיל, שובר לב וקשה מנשוא. רגע שבו ציבור אדיר חש שהאדמה נשמטת מתחת לרגליו ושמנסים לגזול ממנו את כל מה שיקר לו. אבל זה רגע שיש בו גם הזדמנות אדירה. כי כשכל הלוחות זזים, אפשר להשפיע על האופן שבו הם יונחו מחדש, וזו המשימה הנוכחית שלנו – הציבור הדמוקרטי.
הפעם האחרונה שהיינו ברגע כזה הייתה לפני כמעט 30 שנה, לאחר רצח רבין. הרגע ההוא הוחמץ. למעשה, החשבון על השגיאות הקשות שעשה המחנה הדמוקרטי לאחר רצח רבין מוגש לנו עכשיו. אסור לחזור עליהן. רצח רבין חשף כי בישראל קיימת קבוצה דתית שבזה לחוקיה של מדינת ישראל. קבוצה שמבחינתה הדין הקובע הוא דין התורה ולא דין המדינה. זה לא התחיל ב־1995.
רצח רבין היה חוליה בשרשרת ארוכה של הפרות חוק, פעולות אלימות וקריאת תיגר על שלטון החוק. אלא שעוצמת ההעזה, האלימות, השנאה והיעדר הגבולות שנחשפו ברצח רבין, הבעיתו את הנהגתו של המחנה הדמוקרטי בישראל. בניסיון מבוהל לאחות קרע שלא ניתן לאחותו, היא בחרה בנתיב של פשרות והסכמות. חשבו היכן היינו היום לו ב־1995 הייתה החברה הישראלית מרימה דגל אדום לקבוצה הזו. מסמנת גבול ואומרת בקול ברור: עד כאן.
לו מיד אחרי רצח רבין היו מתקנים את עבירת ההסתה, אוסרים על מנהיגי ציבור שנטלו בה חלק להתמודד לכנסת, מקשיחים את תנאי ההתמודדות לכנסת עבור מפלגות שחותרות תחת אופייה הדמוקרטי של ישראל, שולחים למאסר ממושך רבנים שהוציאו "דין רודף" ו"דין מוסר" על ראש ממשלה בישראל ומחזקים את החינוך לדמוקרטיה.
אלו רק מקצת הצעדים שהיו צריכים להינקט. במקום זה – הלכו לעשות מעגלי שיח והידברות בכיכר רבין. רבנים מסיתים הורשו להמשיך להחזיק בעמדות כוח ולהעמיד דורות של תלמידים במימון ציבורי. פוליטיקאים ומנהיגי ציבור שנטלו חלק בהסתה הפכו לשרים. תכנים דמוקרטיים והומניסטיים הודרו בתהליך זוחל מתוכניות הלימודים והוחלפו באינדוקטרינציה דתית, והכל במימון נדיב של אותם פטריוטים ישראלים שממלאים היום את הרחובות ומימנו ב־30 השנים האחרונות בכספי המסים שלהם את חורבן מדינתם.
אלא שטעויות מהסוג הזה אינן נותרות בעבר. הן אינן הופכות להיות שיעור היסטוריה או עניין תיאורטי לענות בו. החשבון על אותן טעויות מוגש לנו כיום. כי הפלסטר שהודבק – הודבק על שיבוש עמוק של החזון הציוני. אותה קבוצה רק הלכה והקצינה.
היא עברה מתפיסה מגזרית לאסטרטגיית פעולה אחרת לגמרי – כזו שחותרת לשנות את אופייה וזהותה של המדינה כולה. ההפיכה המשטרית היא פסגת המהלך הזה. הלקח שלא נלמד מרצח רבין הוא שיש מאבקים שאין ולא יכולה להיות בהם פשרה. קבוצות שאינן מקבלות את שלטון החוק צריכות להיות מוכרעות. מפלגות שנאבקות בגלוי כנגד הדמוקרטיה צריכות להיות מוצאות אל מחוץ לחוק. אסור לממן גורמים כאלה. אסור להידבר איתם ואסור לתת להם לגיטימציה. יש מאבקים בדמוקרטיה שבהם תכריע – או תוכרע.