"מצוהרי יום י"ד בניסן עד 20 דקות אחרי שקיעת החמה של יום כ"א בניסן לא יציג בעל עסק בפומבי מוצר חמץ למכירה או לצריכה. מוצר חמץ לעניין זה: לחם, לחמנייה, פיתה כל מוצרי חמץ... שר הפנים ימנה מפקחים לעניין חוק זה מבין עובדי המדינה".

לאחר אישור חוק החמץ: כך ינהגו בתי החולים ברחבי הארץ | בדיקת מעריב
48 בעד, 43 נגד: חוק החמץ אושר במליאת הכנסת בקריאה שנייה ושלישית

זהו חוק החמץ. לא החוק שאושר השבוע בקריאה שנייה ושלישית, אלא חוץ החמץ שהתקבל בימיו של שמעון פרס כראש הממשלה והרב יצחק פרץ כשר הפנים. חוק החמץ שאושר השבוע מאפשר למנהלי בתי חולים לקבוע הוראות בדבר איסור או הגבלה של הכנסת חמץ למבנה בית החולים בפסח.

אם נעיין לעומק בשני חוקי החמץ, זה הנוכחי וזה משנות ה־80, נראה כי החוק האוסר להציג חמץ הוא הרבה יותר דרמטי ומרחיק לכת מאשר החוק הנוכחי. והשאלה החשובה, שאולי מתמצתת את כל השיח שהחברה הישראלית חווה בשבועות האחרונים, היא מדוע הפכנו להיות כל כך אמוציונליים. כיצד הצליח החוק הנוכחי לעורר סערות?

ההסבר טמון במעבר שלנו מחברה הסדרית לחברה משברית. חוק איסור הצגת החמץ ברמה ההצהרתית היה חוק שחיזק את היות מדינת ישראל מדינה יהודית. ברמה המעשית הוא היווה ביטוי לרמת ההסדרה בחברה. כאשר שרי הפנים היו יצחק פרץ, אריה דרעי או אלי ישי הם מינו פקחים ברשויות המקומיות לאכיפת חוק החמץ.

כאשר שרי הפנים היו אופיר פינס או אברהם פורז, הם לא מינו. היה ברור שאלו הם כללי המשחק. הייתה הבנה כיצד יש לנהוג ברמה ההצהרתית שעליה אין מחלוקת, וכיצד ינהג הרובד המעשי.

בראשית שנת 2021 בג"ץ הכריע סופית כי תותר הכנסת חמץ לבתי החולים בפסח. פסיקת בג"ץ התיישבה בדיוק על התבנית של הבעד והנגד וחיזקה את הדרישה מצד הקואליציה לפסקת התגברות. חודשיים לאחר מכן שיגר שר הבריאות דאז ניצן הורוביץ מכתב למנהלי בתי החולים שבו הוא דורש לאפשר הכנסת חמץ בפסח.

פסיקת בג"ץ, למרות אמירתה הברורה, הייתה מאפשרת מקום למציאות לעצב את עצמה. אין ספק כי אווירת פסח בבית החולים מעייני הישועה צפויה הייתה להיות שונה מאווירת פסח בבית החולים איכילוב. מכתב של השר הממונה מכתיב מדיניות מעשית.

ניסיון להסדריות שקרס למשבריות. ברור היה שהצד השני לא יוכל שלא להגיב. חוק החמץ העדכני, שהפך לדגל עבור מתנגדי הרפורמה המשפטית, הוא בסך הכל ניסיון להשיב את ההסדרה. לאפשר למציאות לעצב את עצמה. אז מדוע הרוחות סוערות? כי לא מקשיבים ולא מדברים באמת.

דרוש לנו בחברה הישראלית "קמפ דייוויד חברתי". מהלך ההידברות שאותו מוביל הנשיא יצחק הרצוג הוא הסללה נכונה של תבשיל הרגשות הגועש, אבל הוא צריך להיות דומה לדפוסים שבהם נוהל קמפ דייוויד ההוא. מהלך אינטנסיבי שיתבצע הרחק מאור הזרקורים שיעביר את החברה הישראלית משיח של הכרעה לשיח של הסדרה. בהכרעה יש מנצח ויש מפסיד. יש מי שיש לו תמונת ניצחון, ויש מי שייוותר נטול תמונה.

בשיח של הסדרה כל אחד מהצדדים מבין שהוא גם מנצח וגם מפסיד. תודעת הצדדים החולקים היא שנכון לראות את המערכת הכוללת ולהבין שהעובדה כי אף צד אינו יוצא עם כל תאוותו בידו היא לא ברירת מחדל, זה חלק מהגדרת כללי המשחק.

"קמפ דייוויד חברתי" צריך לשלב את השלטון המרכזי עם השלטון המקומי וארגוני החברה האזרחית, שיצמיחו את עולם ההסדרה מהשטח. אמנת "גביזון־מדן", שבין היתר עסקה בהסדרת השבת הישראלית, נשארה על המדף מן הטעם הפשוט שכולם רצו לשלב אותה במצע מפלגתי, או בחקיקה בכנסת. אף אחד לא ניסה באמת לקחת את האמנה ולהצמיח אותה מלמטה, ואת מהלך החקיקה לייצר כמהלך משלים.

חשוב שכולנו נבין שגם אם תהיה הסכמה על הרכב הוועדה למינוי שופטים, פסקת ההתגברות או כל נושא אחר העומד בבסיס המחלוקת כעת, דרושה לה בחינה מעמיקה. הסכמה נקודתית לא מונעת את המשבר הבא, אלא רק דוחה אותו. החברה זקוקה למהלך עומק.

המסקנה הראשונה והחשובה שזועקת מרצף האירועים היא חשיבות ההסברה והנגשת המידע. לא, אני לא מדבר על חשיבות יחסי הציבור לעמדה של צד כלשהו. דווקא בנסיבות שבהן מתכנסים מרבית הצדדים למפגשי שיח, חשוב להוביל ערוצים שונים להנגשת המידע המתגבש וההסכמות שאליהן יגיעו הצדדים.

מבט על מהלך קידום הרפורמה למול המהלך של המתנגדים לה הראה עד כמה חשובה הסברה יעילה ומדויקת למול קהל המטרה. יחסי ציבור ותקציבי ענק לפרסום כמובן שלא מזיקים, אבל אין דרך להחזיק צבא תומכים ללא מידע יעיל המצוי ברשותם.

משמעות הנגשת המידע היא שימוש בכל האפיקים הרלוונטיים - באמצעי התקשורת, ברשתות החברתיות ובקבוצות וואטסאפ מקומיות, וכל זה במסגרת התאמות תרבותיות למול קהלים שונים בחברה הישראלית.

הגמרא במסכת מכות מביאה כמה סיפורים על רבי עקיבא. באחד מהם בנסיבות החורבן חבריו בכו והוא צחק. שאלו אותו: מדוע אתה מצחק? ענה להם: אם התקיימה נבואת החורבן, אין לי ספק שתתקיים גם נבואת הגאולה. בתרגום לימינו: רבי עקיבא אמר לחבריו: יותר נמוך ממה שהגענו לא נוכל להגיע יותר. כעת כדאי שנתרכז בשאלות איך וכיצד לשפר את מצבנו. ואידך זיל גמור.

הכותב הוא מנהל אגף תקשורת, דוברות והסברה בעיריית בית שמש
[email protected]