בסרטו הידוע של הבמאי אבי נשר, נקלעים חברי להקה צבאית – הצוות המקצועי והמפקדים – למשבר שעומד לפרק את הלהקה. לפתע יוצא מבין השורות אחד הנגנים (המגולם בידי אלי גורנשטיין הנפלא) ואל מול עיניהם המשתאות של הנוכחים שופך על עצמו לבן ומתחיל לצעוק: "אתם השתגעתם?!".
בסצנה בלתי נשכחת זו יש אולי רעיון לגימיק למחאה הבאה, אבל יש בה גם שיעור מאלף בהחזרה לשפיות של צדדים נצים במחלוקת, שיצריהם הגיעו כבר לנקודת הרתיחה. ה"לבן", בהקשר של האירועים האחרונים, יסייע להזכיר לכולם מה מונח על הכף, ובעיקר מה אנחנו עומדים להרוס או לאבד אחרי עמל כה רב וקורבנות כה רבים שהשקענו – אבותינו, בנינו ואנחנו – בבניין המדינה שלנו.
המחלוקת סביב הרפורמה החוקתית היא קודם כל מחלוקת על כללי המשחק והחיים הדמוקרטיים, הן במהות והן בסגנון ("הפרוצדורה"), והדבר מתחיל בתהליך שבו מנוהלת מחלוקת זו. מה שראינו לאחרונה הוא תהליך כוחני של ניסיון לדרוס ולהכניע את היריב תוך הישענות על עריצות הרוב ("באנו לשלוט"), במקום הידברות והגעה להסכמה רחבה ככל הניתן. יש לזכור כי הדמוקרטיה עניינה בכללי המשחק של דרך החיים הרצויה בחברה האנושית, ולא ניתן להגיע לתוצאה הוגנת בלי כללי משחק הוגנים.
יש אמרה הלקוחה מתחום תחרויות הספורט: "בספורט הניצחון אינו הדבר הכי חשוב, הוא הדבר היחיד שחשוב!", אמירה יפה, אך לא נכונה. יש דבר חשוב מן הניצחון והוא ניצחון בהגינות. ההוכחה לכך מעולם הכדורגל, לדוגמה, היא בקיומם של כל אותם חוקים, כללים, עונשים, כרטיסים אדומים ופסילת שערים הנהוגים במשחק זה. כל אלה גוברים על הניצחון ועשויים גם לפסול אותו, אם הושג בניגוד להם.
ההיגיון הזה שלאורו מתנהל הספורט, משליך על כל פעילות משותפת שמבצעים בני האדם: קודם לכל ותנאי לכל יש לתת מקום לכללים מוסכמים, לתקשורת ולהתחשבות. בפרשה התנ"כית של מגדל בבל, המטרה – בניית מגדל שראשו בשמיים – אומנם לא הייתה ראויה מלכתחילה, אך הכישלון נגרם בשל התהליך המשובש והקצרים בתקשורת שנוצרו בין הבנאים.
אלכסנדר מוקדון התיר את הקשר הגורדי באבחת חרב ובכך התחכם לתנאי האתגר שהוצבו בפניו. במושגים של ימינו הוא היה נחשב אולי לפוליטיקאי ערמומי ומתוחכם המכופף את הכללים, אך ברור כי לא זו הדרך לנהוג כשמבקשים לבצע תהליך של שינוי חוקתי, שאיתו צריכים לחיות בשלום כל מגזרי החברה ורבדיה, ביום שאחרי המחלוקת. בתהליך כזה צריך להביא בחשבון לא רק את תוכן ההסדר המתגבש, אלא גם את התחושה שאיתה ייצאו כל הצדדים מן האירוע, ועד כמה ירגישו שותפים לתוצר שגובש במסגרתה.
לא תשנא
מרים אדלסון, אלמנתו של שלדון אדלסון המנוח, סיפרה שבעלה, שהיה איש עסקים מצליח, הקפיד לחתום על עסקאות שבהן כל הצדדים יוצאים מרוצים, והעדיף אותן על פני גישה של משחק סכום אפס, win-lose, בנימוק שכך פוחת הסיכוי להפרת ההסכם מצד השותפים לו, וכך גם גדלה האפשרות להמשך שיתוף הפעולה בעתיד.
בוודאי חשובה גישה שכזו בתהליך של עיצוב דמותם של החיים במדינה, שבמרכזם ההתייחסות ההוגנת לזולת החי איתך באותה המדינה. הגינות, כבוד, יושר והתחשבות, בלי לנצל חולשות או מצוקות הם לא רק ערכים ראויים שמקומם נפקד לצערנו לעתים קרובות מאופן התנהלותנו במרחב הציבורי (ובוודאי נעדרים מדיוני ועדת החוקה בכנסת בשבועות האחרונים), אלא גם האינטרס האמיתי של כולנו.
כל הסדר שלא יושג בהסכמה רחבה, סופו לעבור מן העולם עם חילופי השלטון, לאור דינמיות הגלגל הפוליטי. ואז מה הועילו חכמים בתקנתם (או בקלקולם)? רק הסכמה רחבה שהושגה בתהליך הידברות הוגן, תחזיק מעמד לאורך זמן.
על משקל אמירתו המפורסמת של נשיא ארה"ב אברהם לינקולן בנאום גטיסברג "שלטון של העם, על ידי העם, למען העם", ניתן לומר כי הדמוקרטיה מבקשת את הפתרון שיהיה טוב לרוב האנשים, ברוב הנושאים, רוב הזמן, תוך התחשבות במיעוט.
הגיע הזמן שנעשה את הדבר הנכון ונעשה את הדברים נכון, כי התהליך והמהות חולקים את אותה הערכיות. צריך להפסיק לחשוב לטווח הקצר ובמוח צר, בגישה של הכנעת בני־הפלוגתא, ונבין שאנחנו מעצבים כאן עבור כולנו, ובעיקר עבור ילדינו, דרך חיים משותפת ודרך התנהלות הדדית משותפת.
לינקולן ראה במלחמת האזרחים בארה"ב את לידתה החדשה של החירות. השאלה אם בסופו של יום נהיה חכמים יותר מכפי שהיינו ביום האתמול, תיבחן ביכולתנו לנתב את אירועי השבועות האחרונים להיות לידתה המחודשת של החירות בישראל, גם בלי מלחמת אחים.
המשבר החוקתי שאנו נמצאים בעיצומו הוא הזדמנות לתיקון הנדרש לא רק בשיטת המשטר, אלא גם, ובעיקר, לעניין גישתנו לחיים בצוותא ולגבי האופן שבו אנו מנהלים מחלוקות. כצעד ראשון אולי נחליט לעצמנו על אימוץ דיבר 11 לעשרת הדיברות: "לא תשנא".
הכותב הוא מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל