קלמן, קראתי את הטור שלך בשבוע שעבר בעיון רב. הכאבת לי עד מאוד. לא בשל חילוקי דעות לגיטימיים, שהם חלק מכובד ואינטגרלי מכל שיח בחברה המחשיבה את עצמה דמוקרטית. כאב, משום שבעיניך אנחנו שקופים. לכן, תרשה לי לחלוק איתך שני סיפורים משפחתיים. אחד, מלפני עשרה ימים. ועוד אחד, מלפני יותר ממאה שנה.

שעה קלה לאחר שהודיע ראש הממשלה בנימין נתניהו על כוונתו לפטר את שר הביטחון יואב גלנט, אמר לי בעלי, "בואי, יוצאים להפגנה, בלילה כזה אסור להישאר בבית". בלילה כזה מרגישים את משק כנפי ההיסטוריה. קודם לכן, אני הייתי זאת שיצאה להפגין. לא מדי שבוע. אנחנו אנשים יושבי בית. שני עורכי דין מרותקים למשרד (שגם הוא צמוד לבית), עצמאים שאינם דופקים כרטיס נוכחות, אז יום העבודה שלנו, גם בלילה, לא נגמר. פריווילגים.

השארנו את הרכב ליד הבית, עלינו על האוטובוס ולאחר רבע שעה כבר צעדנו ברגל במורד רחוב עזה, לכיוון בית ראש הממשלה. עיני המורגלת צדה בקהל המפגינים גברים חובשי כיפות ונשים חובשות בנדנדות או תרבושים אופנתיים. אתה מכיר את ההרגל הזה שהשתרש במקומותינו, קלמן. ככה אנחנו. מאתרים דתיים בכל התקהלות ובכל סביבה חדשה. אז מה אני אגיד לך, הגיעו לא מעט. נכון, לא 80 אחוזים, כמו בהפגנות תומכי המהפכה המשפטית. אבל הנוכחות הדתית בהחלט נרשמה.

המשכנו עם התהלוכה לכנסת. זאת הייתה הפגנה שקטה, איש לא התפרע, איש לא חסם כבישים, וגם לא הכו עיתונאים ולא ביקשו להוציא זעם על נהגי מוניות. מרבית המפגינים היו סטודנטים.

זה קרה כשירדנו ברחוב רופין. ללא התראה כלשהי, ללא דרישה להתפזר, לפתע פתאום נשמעו צפירות וזרם מים עוצמתי העיף אותנו מהמדרכה אל השיחים למטה והפיל את שנינו על האדמה. השתתפתי בהפגנות נגד הסכמי אוסלו ונגד ההתנתקות, אך קודם לכן לא יצא לי להכיר מכת"זיות מקרוב.

ובשבת פתחתי את העיתון וקראתי בעיון את פנייתך ל"חבריך בשמאל", שמפגינים ומוחים וחוששים. את ההסברים ש"ההתנתקות עברה כאן והסכם אוסלו עבר כאן, שניהם על ידי ראשי ממשלה שבמערכת הבחירות שלהם הבטיחו את ההפך הגמור".

הטור של קלמן ליבסקינד (צילום: צילום מסך)
הטור של קלמן ליבסקינד (צילום: צילום מסך)

אנחנו פרק ב', בעלי ואני. שנינו מתנחלים עם 20 שנות ותק. הוא מעטרת ולאחר מכן מפסגות, אני מחברון, מאפרת ומתקוע. אני מהרי יהודה, הוא מבנימין, את ביתנו הקמנו בירושלים. האם אנחנו אנשי שמאל, קלמן? שנינו, אתה ואני, התחלנו את דרכינו בעיתון "מקור ראשון".

בשנות ההתנתקות ניהלתי מאבק עיקש מעל דפי העיתון, תוך ניסיון נואש להניע את שר האוצר דאז נתניהו, להצביע נגד חורבן יישובי גוש קטיף. אז היום, מכיוון שאני מתנגדת לשינוי דרסטי של כללי המשחק ולשינוי המשטר בישראל, אני שמאלנית? ואתה מקונן על כך שהמשטרה מטפלת במפגינים בכפפות משי. שרק הפילו אותנו על האדמה ורק דחפו אותנו לשיחים. ולא הצליפו בי, כפי שהצליף פרש במפגינה בתל אביב. כמה חבל.

בית פוליטי

המשכתי לעמוד 37 בשביל לקרוא את סיום הטור שלך, קלמן. חשבתי בלבי, אולי הקדשת ולו פרק קטן לאנשים מהשבט שלך, שחושבים אחרת. אבל לא. אנחנו שקופים. ביום כתיבת שורות אלה אני עורכת הכנות לליל הסדר. עשרה אנשים צפויים להתכנס סביב השולחן שלנו, משפחה וחברים. כולם מתנגדי התוכנית לוין־רוטמן, להוציא המורה לפסנתר, החילונית היחידה בחבורה שהצביעה ביבי. אז כולנו אנשי שמאל כי לא הצבענו למפלגות הגוש?

בבחירות האלה קרתה תאונה, ואני לא מתכוונת לנפילתה של מרצ. גם ללא היהירות והטיפשות של מרב מיכאלי, התוצאה לא הייתה שונה בתכלית. גם עם מרצ בכנסת, גוש חרדים־חרד"ל־הליכוד היה זוכה ל־61־62 מנדטים.

התאונה קרתה כי פוליטיקאים מהאגף הדתי־נורמלי ומהאגף הימני־ליברלי לא השכילו לדאוג לבית פוליטי עבור רבבות מצביעים. בית שמכיל 10־12 מנדטים. מפלגה שכזו נועדה להטות את תוצאות הבחירות, אבל היא פשוט לא הייתה כאן. פספוס, שמתברר בחודשים אלה כבכייה לשנים רבות. אבל העובדה המצערת שרבבות אזרחים הם כרגע חסרי בית פוליטי, קלמן, אינה שוללת מאיתנו זכות קיום. לא בכדי המחאה ההמונית באה מלמטה. ראשי האופוזיציה לא יזמו ולא כיוונו אותה, הם נגררים אחריה.

ותפיסות ערכיות והשקפת עולם, הן לא ארוחה עסקית. הפגנתי נגד ההתנתקות לצדם של אנשי נוער גבעות, שמשנתם הדתית והחברתית מנוגדת להשקפת עולמי ב־110 אחוזים. הם לא היו רוב באותן ההפגנות. אמרתי לעצמי, כעת המלחמה היא על גוש קטיף, על הדת ועל החברה נריב בינינו לאחר מכן.

כעת אני מפגינה בעד שמירת כללי המשחק הדמוקרטי, נגד מיזוג כל רשויות השלטון כך שתהיינה כפופות לרשות אחת, המבצעת. נגד חוקי שחיתות פרסונליים ונגד חוקים תיאוקרטיים שמקדמים סמוטריץ' וגפני. אז השמאל המדיני מתנגד גם כן. אני מוחה יחד איתם, על הבנייה ביו"ש (שאותה ממשלת ימין על־מלא הסכימה בינתיים להקפיא) נריב לאחר מכן.

רק שהם לא הרוב במחאה ההמונית הזאת, קלמן, ואתה מודע לכך בדיוק כמוני. לראיה, הפגנות התומכים במהפכה המשפטית. העימות האזרחי שמסעיר היום את המדינה הוא לא עימות בין שמאל לימין. זהו עימות בין מצביעי מרכז בהמוניהם לימין האנטי־ממלכתי. רק לחשוב שהימין האנטי־ממלכתי מכנה את ההמון הסולידי הבורגני, ״אנרכיסטים״. ועם השיח של "אזרח סוג ב'" ו"אליטות אשכנזיות שבעות", האמת יצאה לאור. זהו עימות מרקסיסטי במידת מה. עימות בין מעוטי יכולת למעמד הביניים.

הפגנה בתל אביב נגד הרפורמה במערכת המשפט (צילום: אבשלום ששוני)
הפגנה בתל אביב נגד הרפורמה במערכת המשפט (צילום: אבשלום ששוני)

אז מה עכשיו? אם אני מתנגדת לשיח האלים של אבישי בן חיים, לניסיון לפגוע בזכויותיי כאישה דתית לאומית שאינה מעוניינת לשהות במרבית האירועים הקהילתיים והחברתיים מאחורי מחיצה, לכוונה מוצהרת ומנוסחת ביהירות ובדורסנות להפוך את חברי הממשלה לבני אלים שהם מעל החוק, אז אני צריכה להתנגד לבנייה ביו"ש ולצדד בנסיגה לגבולות 67'? השקפת עולם היא עסקת חבילה?

אז אני לא שם. כמו גם הרבנית מלכה פיוטרקובסקי, אשת תקוע, ששאלה מעל הבמה באחת ההפגנות מול בית הנשיא, למה כשאנחנו, נשים דתיות, מבקשות לשנות משהו, מסבירים לנו, לאט־לאט, בהדרגה, בזהירות? וכאן חייבים לדהור בלי לעצור ולדבר להגיע להסכמות? האם גם פיוטרקובסקי היא שמאל בעיניך?

אנחנו כאן, קלמן. אין לנו מפלגה, אבל יש לנו קהילות ובתי ספר וערכים ואין לנו ארץ אחרת. אנחנו לא שקופים. הפריווילגים.

וכעת, הסיפור המשפחתי הישן

בקיץ 1918 השתלטו אנשי הצבא האדום על עיירה קטנטונת לא הרחק מהעיר הומל ברוסיה הלבנה. סבתי אמה (Emma) ואחותה התאומה רבקה היו בנות תשע. אנשי הצבא האדום הוציאו מהבית את אב המשפחה, עקיבא יודוביץ', ואת בנו הבכור, נער בן 17, וביקשו לעשות בהם שפטים. סבתא רבתא שלי שפרה תפסה בבגדיהם ובידיהם של בעלה ובנה, אבל הבולשביקים הדפו אותה בכוח. "זוזי", הורה המפקד, "מה את רוצה, שנהרוג גם אותך?".

היא התגנבה אחרי הרוצחים אל שפת הנהר, התחבאה בשיחים וראתה את בעלה ואת בנה גוססים. הם נורו למוות. את שפרה הביאו הביתה השכנים. רגליה בגדו בה ועד יומה האחרון הייתה משותקת ומרותקת למיטה.

באמצע שנות ה־80, כשאני תלמידת תיכון בלנינגרד, באחת השבתות הברזתי מהלימודים, נסעתי ברכבת החשמלית לבית הכנסת, הכרתי את אנשי המחתרת הציונית, התחלתי ללמוד עברית וחזרתי בתשובה. רק אז שיתפה אותנו סבתא בסיפור הזוועה. סבא רבא שלי עקיבא ובנו הבכור הוצאו להורג, לא בשל מוצאם, אלא בשל מעמדם. לא משום שהיו יהודים, אלא משום שעקיבא יודוביץ' היה בעל מפעל קטן. פריווילג. בורגני. עושק פועלים.

לא רק גזענות יכולה להרוג, קלמן. ליבוי שנאה לעשיר יותר, למוצלח יותר, למשכיל יותר הוביל במאה הקודמת להרג המונים. ואני לא יודעת ולא אדע לעולם אם נמנה עם אותם אנשי הצבא האדום שרצחו את סבא רבא שלי, פוליטרוק יהודי.