הקונגרס היהודי העולמי הוקם בשנות ה־30 של המאה הקודמת. המטרה היתה ברורה, ניסיון לאחד את הקהילות היהודיות ברחבי העולם, כדי להשפיע על מקבלי ההחלטות בעולם וכדי להציל את יהדות אירופה מהאנטישמיות האיומה, שכבר אז, עוד לפני מלחמת העולם השנייה, נתפסה על ידי רבים ככזו שעלולה לפגוע אנושות ביהדות אירופה.
ב־1936 התכנסו לראשונה בז'נווה 230 צירים יהודים מ־32 מדינות ברחבי תבל. עד אז, אחדות העם היהודי לא הייתה מובנת מאליה. הקהילות היו מפוזרות גיאוגרפית ורעיונית. חלקן דגלו בגישה פרוגרסיבית, בעוד אחרות היו שמרניות עד מאוד. העלייה החדה באנטישמיות באירופה והסכנה שנשקפה ליהודים ביבשת היו בבחינת הדבק שחיבר בין יהודים, שהמשותף ביניהם היה מועט.
פעולותיו הראשונות של הקונגרס לא תרמו לחיזוק רעיון "אחדות השורות" ולא השיגו את התוצאות הרצויות: הניסיון לארגן חרם בינלאומי כנגד סחורות מגרמניה הנאצית נחל כישלון צורב. המדינות הדמוקרטיות, ואפילו חלק מההנהגות היהודיות עצמן בגרמניה ובארה"ב, לא הבינו עד כמה חמור האיום שנשקף ליהודים מהמשטר הנאצי. גם המאמצים של הקונגרס, אחרי ליל הבדולח, לשכנע את ארה"ב ומדינות נוספות לפתוח את שעריהן לפליטים יהודים צלחו רק חלקית.
באוגוסט 1942 העביר נציג הקונגרס בז'נווה לבעלות הברית ידיעות מהימנות על "הפתרון הסופי" של הנאצים. אולם משרדי החוץ של בריטניה וארה"ב בחרו להתעלם. והגרוע מכל: פניית הקונגרס למחלקת המדינה האמריקאית באוגוסט 1944 להפציץ את תאי הגזים באושוויץ נדחתה על הסף.
ניתן היה לשער ששורת הכישלונות המתוארים לעיל ירפו את ידיהן של ההנהגות היהודיות ושל הנהגת הקונגרס. זאת, בעיקר על רקע גילוי ממדי הזוועות שהיו מנת חלקם של יהודי אירופה וצפון אפריקה, שהקונגרס לא הצליח למזער באופן משמעותי.
אולם, באופן כמעט נסי, זה לא החליש את נחישות הנהגת הארגון והקהילות היהודיות, אלא תרם דווקא להעצמת המאמצים להצלת שארית הפליטה ולשיקום השורדים.
האחדות הזו, לצד הנחישות, תורגמו בהצלחה לגיוס משאבים, להשפעה משמעותית על קבלת החלטות בדרג המדיני ולחיזוק לובי, שנועד לקדם את האינטרסים של העם היהודי באשר הוא, ברבות השנים. גם כיום, עם העלייה החדה באנטישמיות באירופה ובארה"ב, פועל הקונגרס לצד ארגונים יהודיים נוספים למזעור התופעה, לסיוע לקהילות יהודיות בעלות אמצעים מועטים ברחבי העולם ולחיזוק חיי התרבות והרוח בקהילות השונות.
אף שהקשר בין ישראל לבין יהדות התפוצות הינו נדבך משמעותי בחוסן הלאומי של מדינת ישראל, הקשר הזה אינו נלמד במערכת החינוך הישראלית ואינו זוכה בהכרה מספקת גם בקרב מקבלי ההחלטות כאן.
מדינת ישראל היא לחלוטין מזור ומקלט פוטנציאלי לכל יהודי באשר הוא, כפי שהוכח שוב בעקבות המלחמה באוקראינה. ואילו יהדות התפוצות, מצדה, הינה בבחינת שחקן חיזוק משמעותי לקידום סוגיות מהותיות בביטחון הלאומי של המדינה. בין היתר, באמצעות הלובי היהודי בארה"ב, אך לא רק. קהילות יהודיות פועלות ביתר שאת להעברת חקיקה למיגור אנטישמיות. במקביל, הן פועלות כדי לבייש פעילים ויראליים של ה־BDS דוגמת קניה ווסט, על ידי הפעלת אמצעי לחץ על תאגידים כלכליים גדולים ועוד פעולות רבות ועוצמתיות שיש בהן כדי לשמור על העם היהודי בישראל ובעולם.
מבחינת יהדות התפוצות, כל דבר שקורה בישראל משפיע עליהם ישירות. שכן, מרביתם מזוהים, בין שהם בוחרים בכך ובין שלא, עם מדינת ישראל בעיני אזרחי המדינות שבהן הם חיים.
כשיהודים נושאים את עיניהם מזרחה, תוך נשיאת התפילה "בשנה הבאה בירושלים", הם מביעים את כמיהתם כי ירושלים תיוותר בידי העם היהודי לדורי דורות כחלק מחומת המגן שלו.
דווקא כעת, בזמן שהקרע בין היהודים שחיים במדינת ישראל כל כך גדול, עלינו ללמוד מהצלחת העם היהודי ערב השואה ולהתאחד חרף אין־ספור חילוקי דעות ולעתים אף תפיסות עולם מנוגדות לחלוטין. עלינו גם ללמוד נחישות מהי. שכן, הדרך להצלחת הקונגרס היהודי הייתה רוויה בכישלונות ובאכזבות. אולם האתגרים שעמדו בפני העם הכתיבו את הצורך בהמשך הלכידות. עלינו גם להבין עד כמה איננו מבינים את נימי ורזי הקהילות השונות, את המנטליות והתרבות השונות של כל אחת מהן, אך גם את העובדה המלכדת ביסודה, הכמיהה שישראל תמשיך להיות יהודית ודמוקרטית, כלשון מגילת העצמאות, משגשגת ומקור גאווה לעולם ולהם, כחלק בלתי נפרד ממנה.