"חֲסַל סִדּוּר פֶּסַח כְּהִלְכָתוֹ": באמירה זו נהגו לסיים כמעט רוב היהודים ברחבי העולם את אמירת ההגדה של פסח ואת ליל הסדר כולו. בעצם יהודים בכל רחבי העולם הצהירו שאפשר לקיים פסח כהלכתו, גם ללא חוק החמץ. אז מדוע כל כך בוער לדתיים לחוקק את חוק החמץ? למה לחוקק חוק מיותר שרק הופך למוקד של שסע ושנאה דתית? למה לפגוע ברגשות הציבור? לעניות דעתי, זאת איננה בעיה ספורדית, אלא דפוס פעולה אנושי של החברה העולמית בכלל והישראלית בפרט. משהו בשיקול הדעת של החברה האנושית השתבש. רבים מאיתנו מעדיפים פתרונות משניים לבעיה האמיתית שלנו.
אבל זאת תפיסה מצומצמת שמולידה התנהגות העוסקת בכיבוי שריפות ללא כל עיסוק בשורשי הבעיה. חוק החמץ הוא רק חלק קטן מתופעה אנושית זאת. אנו חוששים להביט אל הדבר האמיתי ולהתמודד עם הבעיה פנים מול פנים. במקרים רבים אנו מעדיפים לדחות את הטיפול מתוך תקווה שהבעיה תיעלם.
אבל הניסיון מוכיח שהבעיה לא נעלמת, אלא עלולה לגדול ויום אחד להתפרץ. הסיפור הידוע על חכמי חלם מדגים זאת: חכמי חלם החליטו לבנות בית חולים למרגלות גשר רעוע, שיטפל בנפגעים שנפלו מהגשר. גם כששיעור הפצועים עלה, הם ראו בכך הוכחה לנחיצותו של בית החולים.
חוק החמץ וביטול סעיף הנכד בחוק השבות הם דוגמה טובה לקידום הקמת בית חולים מתחת לגשר רעוע. אם אנו באמת דואגים לדמותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, זאת לא הדרך. הבעיה האמיתית היא מערך הגיור במדינת ישראל שנשלט בידי הרבנות הראשית. התורה מזהירה אותנו יותר מ־36 פעמים בכבודו של הגר: “ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים", "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים".
היציאה ממצרים מבקשת מאיתנו לצאת מעולם ההרגלים שלנו ולהיות מסוגלים לראות דרך עינו של האחר. לראות את האחר מתוך פרספקטיבה שהיא מעבר לניסיון החיים העכשווי שלנו. חוק החמץ וביטול סעיף הנכד בחוק השבות אינם מקרבים אותנו לשם, אלא רק מרחיקים.
הכותב הוא מרצה בכיר וראש הקתדרה לחקר יהדות אתיופיה בחוג ליהדות בקריה האקדמית אונו, רב קהילת קדושי ישראל קריית גת