תחילה אנסה להסביר כיצד אדם פשוט כמוני מבין מהי ציונות. ראשית, אני רואה ערך בסיסי ראשון בציונות, שהיא אהבת הארץ והגעה אליה כדי להתיישב בה ולקבל באהבה את כל הנדרש על מנת להגן עליה. הערכים הבאים הם לעסוק בישראל בתחומים שנמנע מאיתנו לעסוק בהם בגלויות.

עיסוק בחקלאות, עיסוק בתעשייה בת־קיימה ועיסוק או שירות בצבא שאמור להגן עלינו. מדובר בעיסוקים שאינם זמניים כמו כספים, יהלומים ומחשבה, שניתנים להיות מוזזים מגלות לגלות, אלא עיסוקים שמייצרים יציבות וקיימות קבע לעם בארצו. כערך משלים הייתי מוסיף את הנגזר מאליו, והוא יישוב כל הציונים בארץ ללא תנאי ולנצח.

יצאתי נשכר כשהכרתי ארבע משפחות ציוניות שעונות על הערכים והמאפיינים שתיארתי, וחשוב לי לספר בקצרה את סיפורן. משפחת בלחסן. ציונה וקלוד עלו כל אחד מהם בנפרד מצפון אפריקה, ועלו על הקרקע ברמות נפתלי שבגליל. קלוד בלחסן הוא חקלאי המתמקד במטעים. ציונה היא מורה לילדים עם צרכים מיוחדים. לציונה וקלוד ארבעה ילדים. כולם שירתו בצנחנים. אחד נפל בקרב בדרום לבנון, הלא הוא רס"ן איתן בלחסן, שהיה מפקד סיירת צנחנים שהוביל את חייליו ונפל בראשם.

אסנת, אחותו של איתן, מנציחה את מורשתו זה 23 שנים. גם לאחר נפילתו של איתן לא חדלה המשפחה מלעסוק בחינוך ובחקלאות. המשפחה מסתכלת קדימה. מעולם לא שאל מי מהם "מי בשלטון?".

משפחת ויצמן, אלה וצבי (ויטו). פגשתי את ויטו ואלה בעת שפיקדתי על פינוי ימית בהנהגתו של חברי אלוף במיל' חיים ארז. ויטו ואלה הגיעו לימית מאז הקמתה. נולדו להם שם שלושה ילדים, הם נטעו מטעים וגידולי שדה ובנו בית. הדשא צמח, הפרחים פרחו והילדים גדלו. התא המשפחתי התגבש עם אופק בהיר, ואז בא הפינוי ששם קץ לכל מה שבנו. אני זוכר בוקר שבו הגעתי אל ביתו של ויטו, זה היה יום הפינוי האחרון. עמדתי עם ויטו ואלה והבטנו על טרקטורים ששיטחו את המטעים. זה היה רגע קשה, רגע של חורבן.

לאחר הפינוי ויטו ואלה התאוששו מהמשבר הערכי והכספי והחלו חיים חדשים בעין הבשור, וגם שם המשיכו לעסוק בחקלאות. ויטו שירת בצנחנים והשתתף בשחרור ירושלים במלחמת ששת הימים והמשיך לשרת בצנחנים גם לאחר פינוי ימית. ויטו ורעייתו ממשיכים לעסוק בציונות, שמהווה עבורם את המהות הערכית של הווייתם, ומעולם לא שאלו "מי בשלטון?".

אנטיתזה לציונות

את משפחת חייקה, שרה וגיורא, אני מכיר שנים. גיורא, ששירת בצה"ל שנים רבות, החל כמפקד סיירת צנחנים והמשיך עד למפקד אוגדה ומפקד צאלים. שרה היא מורה, חוקרת וארכיונאית. לזוג חייקה נכד בשם איתן. הנכד נולד, התחנך וגדל בארה"ב. בתום התיכון הוא החליט לעלות לארץ ולהתגייס ליחידה לוחמת. ואכן, הוא התקבל ליחידה מובחרת, וחייו השתנו מן הקצה אל הקצה. העלם פורח ונהנה מכל דקה. הוא מבין שצה"ל נועד להילחם ושעל לוחמיו להגן בגופם על המדינה. גיורא שימש לאיתן דוגמה אישית בכך שנלחם בכל מלחמות ישראל – והנכד מבין כי הוא חייב להמשיך ולתת את חלקו להגנת המדינה. איתן מביט קדימה ומעולם לא שאל "מי בשלטון?".

אחרונה חביבה אמי דינה. אמי עלתה לפלשתינה בשנת 1939 מצ'כיה, באוניית מעפילים עלובה ובתנאים בלתי אנושיים (על כך מסופר בספרי "ספינת התלאות"). מסע שאמור היה להימשך כעשרה ימים מעיר הנמל קונסטנצה לחופי פלשתינה, נמשך שלושה חודשים איומים. האונייה הגיעה לארץ מספר פעמים וגורשה ללב ים על ידי הבריטים. העולים חלו בדלקת קרום המוח וכמה מהם נפטרו בלב ים. סופות וגשמים טלטלו את האונייה, וגם תקלות קרו בה. במשך שלושה חודשים העולים ישנו על מזרנים מפורקים או על רצפת מחסני הפחם של האונייה.

כשהוריי הגיעו לארץ, הם חוו עוני קשה מנשוא. לא היה כסף לבגדים ולנעליים. מאחר שהאונייה עלתה במסגרת רוויזיוניסטית בהנהגת זאב ז'בוטינסקי, הרי שכאשר אבי הלך לחפש עבודה, הוא נתקל בכתף קרה. לימים אבי הסתדר ואף התגייס לצה"ל ולחם במלחמת השחרור ומבצע קדש. אמי הייתה סורגת לעשירים כדי שיהיה מה לאכול. נעליים קנו לי פעם בשנתיים. מאחר שעדיין צמחתי, בכל שנה שנייה חתכו לי את ה"שפיצים" של הנעליים כדי שלא ילחצו לי. הוריי הביטו תמיד קדימה. הם מעולם לא חשבו כי הם עושים משהו מיוחד. הציונות הייתה מובנת מאליה. הם מעולם לא שאלו "מי בשלטון?".

כל האנשים שתיארתי כאן אהבו את הארץ ופעלו בדרך שסותרת את הסרבנות. כולם התנדבו ללא תנאי. מבלי שדיברו על כך, הייתה בהם תובנה שלא נכנעים ולא מסרבים. הם הבינו, בלי להכיר זאת, כי סרבנות היא אנטיתזה לציונות.

הכותב הוא תא"ל במיל', מחבר הספר "ספינת התלאות" וחבר "מבטחי" – פורום מפקדים לאומי