אחת התופעות המדאיגות ביותר העלולות לדרדר את מדינת ישראל אל משברי אמת קשים, גם בתוך המדינה פנימה וגם בכלל מערכת היחסים שיש לנו עם העולם החיצוני, היא הנטייה להתנתק מעולם המציאות. חלק לא קטן מאלה התומכים בביצוע הרפורמה במערכת המשפט בישראל איבדו קשר עם העולם האמיתי.
אני יכול להבין את התסכול שנצבר אצל חלק לא קטן מקרב הימין הקיצוני על זה שמפעם לפעם בית המשפט העליון ביטל חוקים של הכנסת אשר הם ראו בהם חיוניים כדי להיאבק בטרור ובתופעת המהגרים. לעתים אין מנוס מהתנגשות בין שני ערכים, שניהם בעלי משקל; אינטרסים לאומיים או לאומניים לעומת ערכים אנושיים. ואכן, היו מקרים שבהם בית המשפט העליון העדיף ערכי בסיס אנושיים על פני מה שנחזה כאינטרסים לאומיים. אבל אם מישהו ירצה בעתיד ללמוד איך לא מבצעים רפורמה בתחום המשפט, הוא יצטרך לחזור אל חודש ינואר 2023, שבו הוצגה ההפיכה המשפטית במלואה ובמכה אחת. זה נשמע כמעט כמו הכרזת מלחמה. זה הוצג כקו עקבי אחד החותר לנטרל כוחות הקיימים ברשויות המדינה כדי למקד כוח מוחלט בידי הממשלה והכנסת.
ויכוח על רפורמה משפטית, עד לגבולות מסוימים, יכול להיות לגיטימי לחלוטין. הוא לא חייב לגרור אותנו למשברים. אבל עצימת עיניים והתנתקות מעולם המציאות, תוך העדפת רטוריקה ימנית קיצונית, היא סכנה של ממש לישראל. וישראל אינה יכולה להרשות זאת, ואפילו לתקופות קצרות זמן. אנחנו לא בלב אירופה, מוקפים במדינות ידידותיות. אנו במזרח התיכון, מוקפים בהרבה כוחות עוינים.
טייסי הקרב בישראל הם העוצמה הצבאית המרכזית שלנו, הן בימי שלום והן בימי מלחמה. היכולת שלנו היום להתמודד עם חמאס בעזה או עם איראן בסוריה, או לאיים על איראן, נובעת מקומץ טייסי קרב. זה מזכיר לי גם את אמרתו המהוללת של וינסטון צ'רצ'יל במלחמת העולם השנייה. לאחר שהוא ביקר בקסרקטין של חיל האוויר האנגלי, הוא אמר את משפטו הנצחי: "מעולם לא היו חייבים רבים כל כך הרבה כל כך למעטים כל כך" (תרגום חופשי). זהו גם המצב כיום בישראל. בלי טייסי קרב של חיל אוויר משובח אנו מדינה חלשה. חיל האוויר הישראלי הוא ממרכיבי הכוח העיקריים שלנו. כולם חייבים להודות לטייסי הקרב ולהעריך אותם, את תרומתם האדירה לביטחון המדינה ואת נכונותם להקרבה אישית.
ומכאן שהטענות על תופעת הסרבנות הן נעדרות בסיס. מיהם הסרבנים במדינה? הקואליציה הנוכחית, המגנה סרבנים, בנויה על שותפות עם הסרבנים. היא בנויה על שותפות עם מגזר גדול שאצלו הסרבנות היא חלק מאורח החיים ומתרבות היסוד ושאצלו הסרבנות מטופחת ומתוחזקת בריש גלי. זוהי סרבנות האמת בישראל.
ובהמשך ישנם יחסינו עם מדינת ארצות הברית, אחת מעוצמות הכוח בתחום הצבאי ובתחום יחסי החוץ של מדינת ישראל. מי שאומר או רומז שאנו יכולים לוותר על השותפות עם ארצות הברית - מנותק כליל ממציאות חיינו ומהאינטרסים כבדי המשקל של ישראל. אפשר להמשיך ככה גם באשר למצב הכלכלי. הטענה שהרפורמה במערכת המשפט תחזק את כלכלת ישראל היא הזויה ואף היא מרחפת מעל עולם המציאות. אצל הרבה צעירים וצעירות המשרתים בצבא ההגנה לישראל נחלשת המוטיבציה לתרום את חלקם לביטחון המדינה. וזה כבר החלשת הגוף כולו.
וכך אפשר להמשיך הלאה והלאה. וזו סכנת אמת. אנו לא רק נתנתק מעולם המציאות, אנו גם נלבה תפיסת עולם בדלנית, הזויה, חסרת ממשות, רוויה סיסמאות סרק שטחיות, המטביעה אותנו בים של שטות. התנתקות זו מהמציאות מסוכנת מאין כמוה. נכסים ועוצמות שנבנו יתפרקו. הפנאטיות עלולה להשתלט, ואנו נדרדר את עתיד המדינה אלי תהום.
על ראש הממשלה בנימין נתניהו ליטול אחריות מלאה, ללא היסוסים, שכן אחריות מלאה זו מוטלת עליו מתוקף תפקידו. עליו לרסן התבטאויות הזויות ובלתי אחראיות. עליו להציב נורמה מה מותר להגיד ומה אסור להגיד. יש בכוחו לעשות את זה, והוא גם מבין היטב את הנזק הלאומי העלול להיגרם.