ב-1984, במהלך קורס הקצינים, סופחנו לשבוע של פעילות מבצעית לשורה של יחידות בצה"ל וכך מצאתי את עצמי בחג המולד במוצב 'פרשה', בחוף צידון, על שפך נחל האוואלי, מסופח לגדוד 13 של גולני.
לא שגדוד 13 ישב שם דרך קבע, הוא ישב שם בכל פעם שלושה חודשים, או כפי שקוראים לזה בצה"ל "החזיק קו". קודם לו היו שם חיילי גדוד 202 של הצנחנים. על קירות המבנים הלבנונים - בעיקר ליד השירותים ומגורי החיילים - היו כתובות גרפיטי למכביר, בעיקר כתובות נאצה שבהם כיכבה המילה "צנפים" (כינוי הגנאי של גולני לצנחנים - ראשי תיבות של "צנחן נפל") וגם "שמונה מאות טפשים" (כינוי גנאי לגדוד 890) ו"מאתיים יורים, שניים פוגעים" (כינוי גנאי לגדוד 202). היו גם כינויי נאצה חמורים במיוחד לאנשי הנח"ל המוצנח והיו גם כתובות גרפיטי מנגד שדיברו על מנת המשכל של חיילי גולני, כאלה שניסו לצבוע אותם. כבר אז, בין 1984 ל-1985, נחשפתי לעומק הקנאה-שנאה בין חטיבת גולני לחטיבת הצנחנים שאלמלא ידענו שהם חטיבות חי"ר בצבא ההגנה לישראל, היינו משוכנעים שמדובר בחטיבות עוינות משני צידי הגבול.
נזכרתי בטראומה התודעתית הזו כשהתפרסם הסיפור המדאיג לפיו נטשו לוחמי פלוגה מגדוד 51 של גולני את בסיס צאלים, ללא נשקיהם, כמחאה על כך שמפקדם הועבר מתפקידו ובמקומו מונה, רחמנא ליצלן, צנחן לשעבר. מדובר באירוע הזוי, על סף המטורלל: חיילים מגדוד ותיק ומובחר, חוד החנית של הלוחמים, נוטש בסיס, מפקיר נשק, בגלל העברת מפקד מתפקידו והחלפתו במפקד עם חינוך קרבי אחר.
הקרב הזה בין הצנחנים לגולני הוא כמעט מקום המדינה. על שמם של הצנחנים נרשמו באותיות זהב פעולות התגמול, הצניחה במיתלה במלחמת קדש, הקרב על גבעת התחמושת ושחרור הכותל המערבי בששת הימים, מבצע אביב נעורים וגם מבצע אנטבה. לזכות גולני נרשמו קרבות עקובים בדם ולא ססגוניים כמו הקרב על תל פאחר במלחמת ששת הימים, הכיבוש העיקש של מוצב החרמון בסיום מלחמת יום הכיפורים והקרב על הבופור במלחמת לבנון הראשונה. צנחנים זכו בישראל תמיד למעמד של יוקרה: כומתה ונעליים אדומות, ירכית וחגורה שעוטפת אותה. לחיילים גולני יש נעליים שחורות וכומתה חומה, כאילו בכוונה. זה כמעט חלק ממלחמת התרבות בין אשכנזים לספרדים.
למעט דן חלוץ שהגיע מחיל האוויר, 10 הרמטכ"לים האחרונים מאז משה לוי - הרמטכ"ל הראשון שלא עבר הכשרה בפלמ"ח, אלא התגייס לצה"ל - התחלקו באופן לא מאוזן: 8 מהצנחנים ושניים מגולני. השניים, גבי אשכנזי וגדי אייזנקוט הם ממוצא מזרחי, ולמרות שהם לא הרמטכ"לים היחידים שהגיעו לשם, יש מי שמוצא את הקשר. האירוני הוא, שהראשון ברשימה, משה לוי, הוא החייל הבכיר ביותר אי פעם שגדל בגולני ועבר לגדוד 890 של הצנחנים. כדאי שגם את זה ילמדו במורשת צה"ל.
לא די שיש לנו אויבים למכביר, שיושבים על הגדר או ליד מטול הרקטה, נוצרו פה במהלך 75 השנים שחולקת איתנו המדינה הזאת יריבויות הזויות: "ווזבוזים"-"פרענקים",הפועל-בית"ר, "ישראל הראשונה"-"ישראל השניה". אני מודה, היריבות בין גולני לצנחנים, היא אולי המטורללת ביותר, יותר אפילו מהיריבות בין מעריצי ירדנה ארזי למעריצי עופרה חזה. בסוף, היריבויות האלה משקפות משהו עמוק יותר, כזה שלא טופל, וכנראה שלא יטופל עוד. החברה המשוסעת הולכת ומתבהמת, הולכת וניגפת.
ביום שלישי נלך לבתי הקברות הצבאיים, נשמע סיפורי לוחמים שנפלו, נבכה בשירים. שם, מתחת לאדמה התחוחה, הם שוכבים, חללי מערכות ישראל: צנחנים וגולני וגם גבעתי ואלכסנדרוני, טייסים וצוללנים, פקידים ונהגים, זה לצד לזה, ללא הבדל.