חום יולי אוגוסט. גן אירועים לח. מסיבת בריתה משפחתית. קפיצת ראש לירקון נראתה מפתה יותר באותו רגע. עומדים בקבלת הפנים, ריח הבושם שלי מתערבב בריח הזיעה המהביל. "אלוהים", חושבת לעצמי, "ההורמונים של הלידה עושים מסיבה בגופי גם שלוש שנים אחרי. אני מריחה כמו שפיכה גברית".

האורחים עוברים. לוחצים ידיים. קרוב משפחה, (שמסתבר שלפי רמת ההתמצאות שלו באילן היוחסין הוא רחוק) מסתכל על אחיותיי ועליי ומתחיל במלאכת ההשוואות של מספר הצאצאים.

ואז הוא פונה אליי ואומר לי: "חמודה, את לא עומדת בקצב ההתרבות". אני בוחנת אותו ואז עונה לו בחיוך מזיע: "קודם אמצא בעל חדש ואח"כ אמשיך להתרבות". כמו בסרטים המצוירים, הייתי צריכה לסגור לו את הפה מרמת ההלם ששררה על פניו. מסתבר שאמי היקרה פשוט שכחה לעדכן את קרוב המשפחה הרחוק מדי שהתגרשתי.

יש קטע כזה בפרידה, כל שכן בגירושים, שצריכים להפיץ את הבשורה. כמו שאת מתקשרת נלהבת ושיכורה לבשר אחרי חמש שנים שבן הזוג שלך החליט לשים לך שייבה על האצבע ומעירה את כל השכונה בצרחות "קולולולו" שלא היו מביישות מסיבת חינה כמיטב המסורת,- את חייבת לספר שאחרי תשע שנים של דירה וילד (ללא כלב), שאת מתגרשת.

את הרי לא רוצה שהחברים הקרובים ישמעו זאת ממקור לא אמין ותחל השמועה על היותך מחבבת ואגינות. כך מצאתי את עצמי בראש השנה לפני כשנתיים וחצי פותחת שנה בסטטוס חדש שאני מנסה לגלגל על לשוני "פרודה". משיחה לשיחה עם חבריי הטובים הרעיון החל לקבל משמעות והבנתי שאני למעשה יוצאת לשוק הפרוץ הזה של הרווקות. מיליוני בדיחות על היותי מילפית, גרושה-שבורה נזרקו לחלל האוויר. ואני רק חשתי שאכפת לי מדבר אחד, והוא שלא אכפת לי משום דבר.

זה הזמן לדבר רגע על מערכות יחסים בין נשים. ככלל, באותו שלב של היותי עצמי עם אנוכי, עיכלתי את התובנה שלא אכפת לי כמה חברים אאבד בדרך, כתוצאה מההחלטה הרת הגורל הזו. ידעתי, שמי שלא יהיה שם להחזיק לי את היד, כנראה הוא אף פעם לא היה שם לאורך הדרך, להחזיק לי אפילו את הזרת. ולמעשה, מה שאני רוצה להחזיק נמצא למעשה בין ידיי, כפי שנמצא בין רגליי.

צנח לו זלזל

אז נתקלתי בתובנה מעניינת כשלעצמה,- החברים ממין זכר נלהבו יותר מבנות המין היפה שאני מתגרשת, באופן שאינו משתמע לשתי פנים. אני מניחה כי מערכת יחסים בין גבר לאישה מעצם היותה כזאת- מהווה קושי בהגדרתה כאפלטונית ועל כן הם דמיינו אותי תלויה מהתקרה בשלשלאות וקולרים כמיטב המסורת של "חמישים גוונים של אפור".

לאורך הדרך איבדתי "חברי נפש" נוספים במערכה. כאלה שפחות התאים להם הסטטוס החדש שלי, כי הצעד שהם רצו לעשות כנראה ימים כלילות נראה להם כ"פזיז ולא יציב". הם אולי פחדו שאעורר אצלם שדים לגבי הזוגיות שלהם ואשאל אותם שאלות מביכות, שאפילו בדלתיים סגורות, עם עצמם במקלחת, עם הברווזון הצהוב שלהם וזרם מים חזק ומענג,- קשה להם לענות.

העניין הזה של תמיכה חברתית רחבה ורשת ביטחון תומכת הינו ללא ספק אחד מהדברים החשובים כשעוברים הליך מייגע. למזלי, לא חשתי שאני צריכה ללכת למפגשים בשבתות וחגים של קבוצות סגורות בפייסבוק, כדוגמת: "מתגרשים ונהנים", "רבנות או למות", "זה הזמן לפתוח את החור מאחור".

האופטימיות שלי תפסה מקום של כבוד בהתנהלותי ושינוי הכיוון האופטימלי היה שהתחלתי לעבוד בעבודה שהיא בפני עצמה כר פורה להיכרויות (מדריכי חדר כושר זה המקצוע הנחשק של 2017) והתוודעתי לשוק הגרושים והרווקים, שעולה באיכותו על שוק הנשואים והמתוסכלים.

הבנתי, שמי שמוותר עליי, מפנה לי זמן ביומן לתחביביי החדשים הייחודיים וככל שחלף הזמן ובניתי את עצמי, אותם אנשים שהתרחקו מאוד רצו את קרבתי מחדש. חבל. כבר צנח לו זלזל. החלפתי את הפגיעות והרגישות בישירות וכנות והבנתי שמי שלוקח את הצד של הגרוש שלי, כנראה לא באמת יודע מה מסתתר מאחורי וילון מספר שלוש.

אותם חברים עד לרגע זה, סמוכים ובטוחים כי לאחר שאדע שובע מתקופת ההוללות - אחזור לחיק גרושי. דבר אחד הם לא יודעים. כנראה שאף פעם לא אדע שובע, או כדברי הלהקה הלאומית שהטיבה לדייק במילותיה: "I just can't get enough".