זיקוקי דינור באוויר, דפיקות לב מואצות, תכנון של הבופה בחופה (בעצם, אני רוצה חתונה אזרחית במסיבת בריכה בשישי בצהריים עם אורחים שיכורים ומסוממים) - זה מה שקורה לי כשאני מתאהבת. חוסר יכולת לחשוב בצורה אנליטית, הרגשה כאילו ידי בכל (למרות שגם המקל שיש לי ביד הוא ללא ספק הגזר), חיוכים לכל כיוון ותחושה שבא לי לחבק ללא כל סיבה נראית לעין כל עובר רחוב. זו ההתנהגות הצפויה ממני בשבועות הראשונים אחרי שהכרתי מישהו שממש מוצא חן בעיני, כשהאנדורפינים מנהלים אותי.
לכאורה זה מקסים ומרגש. למעשה- זוהי רכבת הרים, שלא מלמדת אותי אף פעם את עוצמת החבטה שאחטוף, כשאגיע למישור נטולת חגורות בטיחות בנמצא וכרית אוויר מתנפחת.
אני תמיד חושבת שאני חכמה ויודעת. שאחרי תשע שנות זוגיות פלוס קרוב לשלוש שנים בגפי, מתוכן שנת גירושין אחת- לימדו אותי להסתכל היטב בתכולת הקנקן, ולא רק באריזת הזהב המנצנצת שלו, העטופה בסרטים שאני רוצה שיקשרו אותי איתם למיטה. והנה אני מתבדה. פעם אחר פעם. לנתח את אופיי המתלהב כמעודדת במכבי תל אביב זו עבודה פשוטה למתבונן מהצד, בלי הכשרה של פסיכולוג בגרוש, אבל לא בכך עסקינן.
את האתלט, שלא רקד בלט, הכרתי, כאמור, באותה קבוצת הכרויות הידועה לטובה כ"גשר לזוגיות ארוכת שנים". הדבר היחיד שהיה ארוך בקשר של השבועיים שלנו, שהרגיש כאילו אנו נשואים שלושים שנה, הוא שלא ידענו לחתוך קודם, כאילו אנו נאבקים על זוגיות עם משפחה מרובת ילדים.
ממש התחשק לי לשתף מה כן הלך טוב בהיכרות הזאת, אבל חוץ מזה שהלכנו עם ראש בקיר כנגד תנאים סביבתיים ותעסוקתיים (על זה מגיע שאפו לשנינו), הכול היה נגדנו.
לוח הזמנים הצפוף, העובדה שהוא גר שעה נסיעה ממני וגולת הכותרת- הסקס, שלא אירע כמובן.
כן כן. בעודי מחליטה החלטת הרת גורל, לקחת את הזמן ולהכיר את האתלט שעושה קברט, ולא לשכב איתו בפגישותינו הראשונות- נתקלתי בתקרת זכוכית, פשוטה כמשמעה. הבחור מסרב לחבוש כובעון. תיקון: הוא מוכן בין שתיים לארבע או בשעות הערב המוקדמות, אז הדגל עולה לראש התורן. מבחינתו הוא היה רק עם נשים בקשר רציני, אז הוא נקי ומצוחצח, ממש טוהר הנשק. אה, והוא, כמובן, יוצא שנייה לפני, כך שחלילה אין סכנת הריון בנמצא.
זה הזמן לעצור הכול, לשפשף עיניים, לחשוק שפתיים ולשאול אתכם גברים יקרים: מה נסגר איתכם? לא שמעתם על שפיכה מוקדמת, או שמא המצאתם חיישן, שהוא למעשה סטארט אפ, שמתריע לפני שאתם שותלים את זרעיכם בים השיבולים שמסביב? כי גם שיבולים צריך לטפח, לחרוש, לעדור ולקצור. במילים אחרות: באמאש'כם, נראה לכם שאני מוכנה להיות אמא? שלכם? איזה חלק פספסתם בשיעורי חינוך מיני בתיכון שדיבר על כך שכבר מעצם החדירה ללא אמצעי מניעה יש סיכון בכניסה להריון?
אז בין דיונים על ויאגרה להמונים, לישיבת קבינט על כך שאתחיל לקחת גלולות- חשתי שאיבדנו את המומנטום, ולא בכדי. עצם השיחות על הסוגיה גרמו לי לחוש מעט א-מינית ולשאול את עצמי- למה צריך להיאבק בכל מחיר רק כי האדם הנמצא מולי הוא מקסים? האם פג תוקפם של הגברים המקסימים בעולם, ואול אני כל כך מפחדת משעון החול הזה שמתחיל להתמלא ואני אוטוטו בת 34, לא מצליחה להחזיק זוגיות איתנה וכה רוצה להקים משפחה?
מיום ליום אני מבינה שאין לי מה לפחד, חוץ מהפחד עצמו. הפחד שלי משתק אותי ואני נמצאת בסטגנציה מול הדשא של האחיות שלי, של החברות שלי, של המתאמנים שלי.
השכנוע העצמי הממושך הזה הוא מה שמציל אותי. אני יודעת שאני צריכה להסתכל רק על עצמי. מה שעושה לי טוב, כי רק זה מביא אותי לעשיית מעשים, אמיצים יותר ופחות. אני לא באמת מאמינה שמה שבא בקלות הולך בקלות- בעיקר לא בזוגיות. מבחינתי החוק היחיד- הוא שאין חוקים. לא כולל ויתור על שימוש באמצעי מניעה ותיאום סקס בהזמנה. אחרי הכול, תיאום זמני סקס באאוטלוק זה כל כך שנות התשעים.