"שניים־שניים באו אל התיבה" (בראשית ז, ט). במדרש ילקוט שמעוני מובא שהשקר בא אל נח וביקשו להיכנס לתיבה. אמר לו נח: "אינך יכול להיכנס ללא בת זוג". הלך השקר ונפגש עם הפחתא (מושג מתחום הקבלה, שמבטא את הכוח המזיק והמפסיד הנמצא בעולם). שאלה הפחתא: "מהיכן אתה בא?". ענה לה השקר: "מנח הגעתי. ביקשתי להיכנס לתיבה ולא הניח לי משום שלא הייתה לי בת זוג. בואי יחדיו ונהיה זוג". אמרה לו הפחתא: "ומה תיתן לי?". אמר השקר: "אני מסכים שכל רווח שבעולם, שייעשה על ידי, יועבר לידך ותוכלי להזיקו ולכלותו".

באו אל התיבה ונח קיבלם. בצאתם מן התיבה, בא השקר אל הפחתא ושאלה: "היכן כל הרווחים שהעברתי לך?". ענתה לו: "וכי לא הסכמנו שכל מה שתעשה, אני מפסידה?". ומסיים המדרש, שעל זה נאמר: "הרה עמל (עובד ועמל) וילד שקר" (תהילים ז, טו).

ההסכם בין השקר לפחתא שריר וקיים עד עצם היום הזה. לכן כל רווח שבא לו לאדם על ידי שקר ורמייה, הוא רווח מדומה. בטווח הקצר, נדמה שיש כאן רווח, אך חז"ל מלמדים אותנו במדרש הנ"ל, שסופו הפסד. הדברים נכונים הן בדיני ממונות והן בכל הנוגע ביחסים שבין אדם לחברו. לפיכך ראוי לאדם להיזהר מאוד מרווחים שיש בהם חשש לגזל והונאה, ועל זה נאמר: "מכסה פשעיו לא יצליח, מודה ועוזב ירוחם" (משלי כח). כלומר, לעולם לא תצמח לך תועלת מן השקר ומכיסוי הפשע. אדרבא, מי שמודה על האמת הוא ירוחם (מדברי ה"בן איש חי").





# # #
"ותמלא הארץ חמס" (בראשית ו, יא). כל זמן שאדם מרגיש בעצמו שחטא, יש תקווה לתיקון. ואפילו אם הוא עצמו אינו מרגיש שחטא, כל עוד הוא חי בתוך ציבור שיש בו אנשים שמרגישים את רוע השחיתות, עדיין יש תקווה. האסון מתרחש כשהשחיתות הופכת לנורמה ולדרך סלולה. על זה אומרת התורה: "ותמלא הארץ חמס", כלומר, אין תוחלת לעתיד. זהו קץ העולם.

דבר מעין זה אירע בוורשה בשנת 1922. כך סח הרב יצחק וינשטיין זצ"ל, המשגיח בישיבת וולוז'ין, בשיחה על נושא השחיתות: "חנוונית מהסביבה הגיעה לכרך הגדול ומעותיה בכיסה. לפתע גנבו ממנה כל הכסף. מרוב צער, התעלפה במקום.

"באכסניה שבה התאכסנה שהו מספר רבנים נכבדים, שניסו לעזור ופנו ליהודי המקום. החשד נפל דווקא על כנופיה של גנבים יהודים. הם קראו לגנבים לשיחה, ואכן הופיעו שני גברים ואישה אחת. דיברו הרבנים על לבם, שירחמו ויחזירו את הכסף לחנוונית. על מנת לשכנעם, הציעו שישאירו לעצמם 30% מהסכום. כאן התפרצה הגנבת וצעקה: 'האם אתם לא מתחשבים בעבודה המסוכנת שלנו? אני לא מוכנה להוריד פרוטה אחת מ־60%. זה הצדק!'".

סיפורו של הרב וינשטיין מלמד על שחיתות ללא תקנה, או כפי שנאמר: "ותמלא הארץ חמס"