כפי שכבר הספקתם לקרוא, השבוע סערה הרשת בעקבות המפגש הטעון בין בנות עמוד הפייסבוק "אין לי מה ללבוש: מלכוד 42" וקברניטת חברת האופנה קסטרו, אתי רוטר. במקביל, בארצות הברית, געשה הזירה המקוונת בעקבות מאמר שהופיע במגזין O של אופרה וינפרי וקבע כי לנשים מותר ללבוש חולצת בטן - אך ורק אם הן מתהדרות בבטן שטוחה.
את השבוע הסוער חתם הטור של דרור רפאל, שהתפרסם ב"מעריב המוסף" בסוף השבוע האחרון. בטור, עסק רפאל באובססיה שלו לגבי אכילה בריאה, או מה שהוא מכנה בכנות מכמירת לב ״מחוזות הטרלול״. בהמשך הטור, רפאל מחליט לטפל גם במה שהוא מכנה ״העבר השני״ של הטרלול או ״הקמפיין למען השמנים, סליחה, למען עבי הכרס, סליחה, לאנשים הבריאים, סליחה, לאלה שאומרים אני לגמרי שלם/ה עם הגוף שלי, ואין לי שום בעיה עם איך שאני נראה/ית, וכן אם בא לי לתקוע ג׳ארה של גלידת ג׳אנקי מאנקי/ קראמבל פירות יער באמצע הלילה, אז אני צריכה לעשות חשבון למישהו? למה מה קרה?״.
רפאל ממשיך וקובל על היוזמה המגוחכת לטעמו של ח״כית תמר זנדברג, שיזמה חוק שיאסור על אפליית שמנים. את הפסקה הוא חותם עם דאחקה מקרטעת כלשהי על שמנות. לא מרגישה צורך לחזור על המלל המדויק, אבל מדובר בסוג הבדיחות שהיו מביכות אפילו את דודו טופז באייטיז.
אז דבר ראשון, אני רוצה למסור לד״ר רפאל - למרות האבחנה המקצועית שלך, לא כל השמנים השמינו כי הם דופקים בן אנד ג׳ריס באמצע הלילה. חלק בורכו בגנטיקה מבאסת, חלק בהפרעות אכילה או במחלות אחרות שגורמות להשמנה. חלק סתם החליטו שלא ללכת על הבחירה שלך בתסכול מתמיד והימנעות כאורח חיים.
דבר שני, בעוד אופרה וינפרי ואתי רוטר עוררו סערה של ממש, הטור של רפאל חמק לחלוטין מתחת לרדאר. ובעיני, זה לא מקרי. הורגלנו באופן קונסיסטנטי להטיל על עולם האופנה לפתור את כל העוולות החברתיות שקשורות לדימוי הגוף שלנו. וזה פשוט בולשיט. לקסטרו יש זכות לבחור מה המידות שהם רוצים לעצב עבורן. חברות האופנה לא חייבות ליצור עבורנו שינוי חברתי, קידום אג'נדה חברתית או תיקון עוולות - הן גופים עסקיים שנועדו לעשות כסף. האחריות על השינוי החברתי לא מוטל עליהן - הוא מוטל על המנהיגים שלנו, על המחנכים שלנו, ולא פחות מכך - על ההורים שלנו.
דרור רפאל הוא הורה. הוא מצהיר בטור שהוא מגן ״על החציל ועל העגבנייה כאילו היו ילדיו״, אבל האמת היא שמסתמן שהוא מגן עליהם הרבה יותר מאשר על הילדים שלו. אם הילדים של רפאל נחשפים באופן תדיר לתכנים נוטפי השנאה שהוא משחרר לאוויר העולם, אני מבטיחה לכם שהנזק שנעשה להם הוא עצום.
אולי תלמד לאהוב את עצמך יותר ועל הדרך לשנוא אחרים פחות. רפאל. צילום: אוהד רומנו
ולמה אני אומרת תכנים ברבים? כי האמת היא שאני עוקבת אחרי השמנופוביה הממאירה של מר רפאל כבר כמה שנים. אתם הולכים לחשוב שאני חולת נפש, אבל מתויקת אצלי בראש כתבה של רפאל משנת 2009. רפאל כתב אז ביקורת באתר וואלה על הזמרת סוזן בויל ואלו היו מילותיו: ״בויל מכוערת באופן קיצוני. פניה פחוסים. היא שמנה. לחייה תפוחות ואדמדמות, שערה מונח על ראשה בחוסר צורה או סידור. היא נראית מוזנחת, היא מתפארת לפחות בשלושה סנטרים, עיניה קטנות וחסרות פרופורציה, גבותיה צימחו שיער פרא, תווי פניה ומפתח פיה מזכירים במעט את יהורם גאון״. לדעתי, טקסט מצמרר.
רפאל היה אז עוד עמוק בארון, אבל אני זוכרת בצורה המוחשית ביותר שחשבתי לעצמי: אין פאקינג סיכוי שלגבר סטרייט יש יכולת מיקרוסקופית ומרושעת שכזאת להבחין ולנתח את דקויות הפגמים בגופה של אישה. תאמינו לי, אני הכרתי בימי חיי מספר בלתי מבוטל של הומואיות מרושעות שסנטו באחיותיהן ללא רחם, אבל כזאת יכולת גברית מרשימה בפירוק הגוף הנשי למגרעותיו - בחיים, אבל בחיים לא ראיתי .
בעוד אין לי בעיה עם הבחירה של רוטר לייצר מידות קטנות או עם הדעה של וינפרי שחולצות בטן מיועדות לכחושות, יש לי בעיה עם המילים של רפאל. המילים שלו לא מייצגות דעה לגיטימית או בחירה עסקית, הן 100% נטו של שנאה ושמנופוביה. רוצים לגלות בעצמכם כמה פוגעני ולא לגיטימי הטקסט שלו? בכל פעם שהוא נוקב במילה ״שמנים״ פשוט נסו להחליף אותה בכל מיעוט אחר (נגיד, רוסים), תגידו לי אתם אם אתם לא מתפלצים.
לפני כחודש, רפאל העלה לעמוד הפייסבוק שלו תמונת פרופיל חדשה שברקע שלה דגל מצעד הגאווה. אין לי ספק שכחבר הקהילה הגאה, מסרי השנאה שהובילו לרצח של השבוע האחרון חורים לו. אין לי ספק שכאדם תבוני הוא עומד לצד הקהילה שלו השבוע בקריאתה לחוקים שיגנו ויקדמו את מעמדם. אותם חוקים שלדעתו מגוחך להעניק לקהילת מיעוט אחרת. אז מר רפאל, תיקח את עצמך בידיים, ולא, אני לא מתכוונת שתעמיס עוד משלוח מטבע קסטל. לך לטיפול, אולי תלמד לאהוב את עצמך יותר ועל הדרך לשנוא אחרים פחות.