במהלך סוף השבוע האחרון דיברתי עם אחת המכרות החדשות שלי, שחקנית מוכרת ונפלאה שעתידה לצעוד על אחד מהשטיחים האדומים בפסטיבל בינלאומי בחודשים הקרובים. הנ”ל התייעצה איתי לגבי אופציות לשמלת שטיח אדום שתהיה הולמת עבורה. השחקנית המדוברת מתהדרת בגוף קוקטי וחטוב. היא אומנם לא גבוהה במיוחד, מה שעשוי להקשות במקצת על מציאת שמלה בקלילות ששמורה לדוגמניות או לכוכבניות מהסוג הגבעולי יותר, אבל היא בהחלט אוחזת בגוף שלא קשה מדי למצוא לו פריט נפלא בשוק. אני לא סטייליסטית ואין לי הרבה חברות שצועדות על שטיחים אדומים, אז אני לא רגילה לנהל שיחות שכאלה. ואכן כל השיח איתה באמת הרגיש לי מוזר. אני לא חושבת שאי פעם, בכל שנות עבודתי בתעשיית האופנה והבידור המקומית, ישבתי ותכננתי מה אלבש לאירוע. ולא שבתיאוריה לא הייתי רוצה להתענג על תכנון שכזה, ולא שמדובר בעניין לא נפוץ, פשוט בשבילי, אישה במידה גדולה (גדולה באמת, לא גדולה “44” או מידת שטות רגילה אחרת שחברות האופנה מנסות לשכנע אתכן שהיא מפלצתית), לא מדובר בסתם משימה שהיא אתגר מתסכל אך מרנין, אלא במשימה בלתי אפשרית. לכן, אני אפילו לא מנסה.
עצם העיסוק הזה שלה, של השחקנית, המכרה חדשה שלי, היה משונה בשבילי. החיפוש המשותף שלנו אחרי השראות, המחשבה על איזה מעצב יתאים לה יותר בסגנונו. אני כותבת על אופנה ונושמת אופנה, אבל אף פעם לא בקשר לעצמי. הסנדלר הולך יחף? יותר עיתונאית האופנה השמנה הולכת קבוע בטייץ שחור. אף פעם לא חשבתי על מה מעורר בי השראה באופן אישי או איזה מעצב יתאים לסגנון שלי – כשאני צריכה שמלה חדשה, וזה קורה לעתים נדירות מאוד, אני פשוט לובשת מה שעולה עלי ונראה סביר והולם. במהלך השנים נהגתי לפצות את עצמי, או יותר נכון לנסות להתאים לקהל האופנתי השוקק שבתוכו אני חיה, עם תכשיטים מוגזמים, תיקים גרוטסקיים, נעליים מופרעות ואיפור דרמטי. בשנה האחרונה, שחררתי גם את הגזרה הזאת. יותר טוב כלום מכמעט, אמר פעם עברי לידר, והוא צדק.
אגב, בתחילת הקריירה שלי, לא היססתי לקשור את דמותי במאבק של נשות הפלאס סייז. הייתי צעירה ורעבה לאופנה וחצופה ונחושה לשנות. אבל אני חייבת להודות, השנים הקהו את חצי הזעם ועמעמו את הכאב. אני כבר לא זועמת מול כל קולקציה חדשה שתקרת מידות הזכוכית שלה לעולם לא תכלול נשים כמוני. אני יושבת עם הקולגות שלי ובוחנת אותה כמו שמנתח בוחן את הכליה של המנותח לפני שהוא מתחיל לחתוך. בענייניות מוחלטת. אין שם יותר מדי רגש, יש ללא ספק יד יציבה ועין חדה שליטשתי לאורך השנים, אבל אין תשוקה, ובטח שאין כעס. יש בזה משהו חיובי – הרי עיתונאי אמור לכתוב בצורה אובייקטיבית, נכון? ועדיין, להיות מוקפת בכל היופי הזה בכל יום בלי שום יכולת להשתתף בחגיגה, זה בכל זאת קצת מבאס, וגם מקצועית לא לגמרי אידיאלי. דמיינו כתב רכב שאין לו רישיון, למשל. כך שלהיות עיתונאית אופנה שמנה זה בערך אותו הדבר. אני יכולה להזיל ריר על דגמי הרכב המופלאים שתלויים על הקולב, אבל בניגוד ליתר הקולגות שלי, אני לא יכולה לקחת אותם לסיבוב מבחן.
גילוי נאות: לפי כללי האתיקה העיתונאית, התקריות שאני עתידה לדבר עליהן בפסקה הבאה שנויות במחלוקת עד כדי שערורייתיות למדי. אבל אלו בדיוק הסיטואציות הקטנות האלו, שאין להן אומנם קשר ישיר לביצוע העבודה המקצועית שלי, אבל הן אלו שממחישות למה דווקא אני, כעיתונאית אופנה, בניגוד לנשים שאינן עובדות בתעשייה, נעשיתי קהת חושים לחלוטין לחוסר ההגינות של דיקטטורת המידות. אני זוכרת פרזנטציה אחת של מותג ג’ינס סופר קולי משוודיה. כל העיתונאיות מודדות מכנסיים במרץ. אשת יחסי הציבור לוקחת אותי הצדה ולוחשת לי בחמלה שהיא תנסה להמיר בשבילי את השובר למשהו אחר, כמו נעליים. בסיטואציה אחרת, כל עיתונאיות האופנה מחכות בתור ה־VIP עם כרטיס הנחת עיתונאי כדי להיכנס ראשונות ולהעמיס את הקולקציה החדשה שהכין מעצב־על כלשהו למותג אופנה מהירה. אני בכלל לא טורחת להגיע. בהתחלה זה היה מבאס אותי. היום זה חולף לי מעל האוזן.
אני ממש לא מרחמת על עצמי, וללא ספק זלילת מתנות יח”צ היא לא ערך שאני מנסה לקדם, אבל זה כלי יעיל, שבעזרתו אני יכולה להמחיש לכם את החוויה המאלחשת של להיות אישה גדולה בתעשייה הנורא קטנה הזאת. תרתי משמע. אני לא טיפוס קורבני, וסך הכל, אני בטוחה שבמערך הכולל של הדברים העובדה שאני עובדת ומקדמת תעשייה שהייתה מעדיפה למחוק אותי מהמרחב הציבורי היא עדיין פחות טרגית ממצבם של הרעבים באפריקה. ועדיין, פתאום, אחרי הרבה שנים של קבלה כנועה, עלתה בי תחושת קבס קטנה. קטנטונת. מידה XS, לא יותר.