השבוע התכתבתי עם אחת מחברותיי לפייסבוק, וזו הייתה שיחה מעניינת בהחלט. מדובר בבחורה שאני מכירה כבר יותר מעשר שנים. יותר נכון, הכרתי אותה לפני עשר שנים, אי שם כשגרתי בירושלים ולמדתי באוניברסיטה העברית ספרות אנגלית ותיאטרון. מבחינתי, מדובר בחיים שלמים מהעבר, כאלה שאין להם כמעט שום קשר לחיים הנוכחיים שלי. כל כך אחרים ורחוקים, שאין כמעט רלוונטיות לקיום שלהם. לעזאזל, כל כך רחוקים וזרים שאני לא בטוחה אם אי פעם באמת קרו או שחלמתי חלום. 

היא, מצדה, נותרה כמעט כמו שהשארתי אותה: אותו לוק, אותו אטיטיוד וחמור מכך, אותה זוגיות. איך לעזאזל מצליחים לאהוב את אותו הבן אדם ואת אותו ריח הפה בבוקר כבר יותר מעשר שנים? האדם שהייתי לפני עשר שנים לא רלוונטי כהוא זה לאדם שאני היום. תמיד הייתי כזאת: טיפוס יציב למראית עין, אבל מסוג הטיפוסים היציבים שחייבים לשנות לחלוטין את הסרט הנע של החיים שחולף על פניהם באופן תדיר. 
 

כשהייתי ילדה ונערה, הפנטזיה שלי הייתה להגיע לעיר הגדולה תל אביב, ולהפוך לפרפר חיי לילה נוצץ ואופנתי, טינקרבל־סטייל, אם אתם זוכרים את נערת חיי הלילה הנחשבת של שנות ה־90. היא הייתה האייקון שלי, ולחלוטין חשבתי שנועדתי לחיות את חיי הכאוס והדקדנס שהיא ניהלה. רציתי להיות חלק מהחבורה האופנתית והשיקית שהקיפה אותה. מבחינתי, החיים שהיא וחבריה חיו היו החיים של האנשים שעוסקים בעולם האופנה. הייתי בטוחה שבשל חיבתי לאופנה, אתאים לאורח החיים הזה כמו כפפה ליד, ושזו הדרך היחידה לממש את הרצון שלי להיות חלק מהתעשייה הזו. לפני עשר שנים באמת חשבתי שאני צריכה להיראות בצורה מסוימת, להתנהג בצורה מסוימת ולאהוב דברים מסוימים כדי להיות חלק מהקהל הקולי של תעשיית האופנה. זה לא בדיוק ככה. 


"אחד התנאים להשתייך לחבורה הנחשקת היא ללבוש זרי פרחים". תצוגה של שאנל בפריז. צילום: גטי אימג'"אחד התנאים להשתייך לחבורה הנחשקת היא ללבוש זרי פרחים". תצוגה של שאנל בפריז. צילום: גטי אימג'

כשבגרתי, והגיעה שעתי לעשות את המעבר מארץ החלום והפנטזיות למחוזות המימוש והמציאות, גיליתי להפתעתי שאין שום קשר בין הדנ"א הבסיסי שלי לבין מה שחשבתי שאני הולכת להיות. במקום נערת אופנה הוללת שמהדסת בקלילות של חץ משולח רסן ברחובות תל אביב, גיליתי שהתשוקה האמיתית שלי היא לרבוץ על הספה מול מרתונים אינסופיים של "אוז". וזה הדאיג אותי, כי ידעתי שאני רוצה להיות חלק מהחבורה של האופנה, אבל חששתי שמאחר שהאישיות שלי כל כך חובבת רביצה בניגוד לדימוי ההולל והתזזיתי שלהם, אין לי שום סיכוי. 
 

כמה טעיתי. כפי שציינתי, ממרומי העשור שלי כחלק מן המניין בקהילת האופנה הישראלית, אני מצהירה בפה מלא שאין שום קשר בין מה שנראה לכם שאתם אמורים להיות בשביל להיות חלק ממשי מתעשיית האופנה, לבין מה שאתם אמורים להיות בפועל. למעשה, כמה מהנפשות העסוקות, המשפיעות והחשובות ביותר בתעשייה הם אנשים שאם הם היו עוברים מולכם ברחוב, כלל לא הייתם מסובבים אחריהם את ראשיכם וחושבים: "וואו, ברור שהוא אושיית אופנה חשובה". 

אני זוכרת שדיברתי עם אחת המעסיקות שלי לשעבר, השוויתי את עצמי לאושיית אופנה שיקית ושאלתי אותה אם זה לא מוזר בעיניה שבניגוד אליה, אני לא נראית כמפגן אופנתי מהדהד, אלא כאחת האדם שבמקרה נקלעה לסיטואציה הנוצצת שסביבה. "להפך", היא עדכנה אותי. "האנשים שמתלבשים כמו חלק מתעשיית האופנה מוציאים את רוב הזמן שלהם על להיראות כמו שצריך להיראות לכאורה בתפקיד, במקום ללמוד איך לבצע את התפקיד ולהבין בתכל'ס מה הם אמורים לעשות". 
 

וזה נכון. ממש כמו שסנדלר לא אמור להיראות כמו קמפיין לנעליים, כך גם בשביל להיות חלק מתעשיית האופנה, לא צריך להיראות כמו מיצג שנשלף היישר מהגאלה של המטרופוליטן. 

***

ועדיין, נדמה שלנצח תעשיית האופנה תשחרר דימוי נוצץ ובדלני שזועק כולו: "את לא יכולה לשבת איתנו". האתר The Cut הכל כך קולי של New York Magazine העלה השבוע כתבה שעסקה בדרכים שבהן תוכלו להיות חלק מ־ Fashion Crowd, הקבוצה הנכונה של אושיות האופנה. "כמו אותה דמות חמקמקה של הנערה הצרפתייה", הכתבה טוענת שבהחלט קשה לשים את האצבע על מה שהופך קבוצה לאופנתית, ומיהן בדיוק הקבוצות הכי אופנתיות. אבל הכתבה בהחלט מנסה לנסח מניפסט. 
 

חלק מהמאפיינים שמנוסחים עבור אדם שרוצה להשתייך לחבורה הנחשקת הם "להעריץ את קולקציית הבכורה של גליאנו למרג'יאלה", "לחגוג את שבוע האופנה בפריז" ו"ללבוש זרי פרחים". כל הסעיפים הנ"ל כוללים התייחסות סיזיפית, על גבול האנאלית, למידע שרק אנשים שיש להם פנאי משמעותי לעקוב אחרי הדקויות של עולם האופנה יכולים לאחוז בו. מניסיוני, הכל שטויות. 

המדריכים ל"איך להצליח להשתחל ולהיות חלק מתעשיית האופנה" מבדרים אותי. העצה הכי טובה שאני באמת יכולה לתת היא שאין מדריכים, והגישה הכי בטוחה לנצח את אטיטיוד ה"את לא יכולה לשבת איתנו" של עולם האופנה היא פשוט להסתכל לו ישר בעיניים ולומר: "בין אם תיתנו לי לשבת או לא, אני הולכת להיכנס לכאן, גם אם זה אומר שאצטרך להתיישב עליכן".