האובססיה הנוכחית שלי, לצד סושי, נאצ’וס ויתר דברים שהם תמיד האובססיה הנוכחית שלי, היא הסטורי של אינסטגרם. אני חושבת שהוא משלב את כל העולמות. מצד אחד, הוא לא מצריך ממך להיות מלוטש ומהודק כמו בפיד התמונות הרגיל של אינסטגרם, שכבר מזמן הפך למוזיאון של תמונות יח”צ מהונדסות. מצד שני, הוא גם לא ממש מפרגן לך להעלות קטעי וידיאו מטושטשים וארוכים כאורך הגלות, כמו שפייסבוק מאפשר. בקיצור, מדובר בתפר המושלם והחביב עלי בין שיק לשוק.

זה כבר כמה חודשים אני צוללת אל תוך חייהם של משפיעי רשת שונים באמצעות חיי הסטורי המופלאים שלהם, והמגמה המובילה אצל כולם, הסלבס וסתם אנשים זחוחים למדי, הייתה לסכם את השנה שלהם, לרגל הסילבסטר, באמצעות מצגת ארוכה וטרחנית שסוקרת את כל הישגיהם ב־2017.

אני מבינה, הרשתות החברתיות שלנו הן כלי יחסי ציבור ושיווק עצמי בראש ובראשונה, אבל תחושת הקבס שעלתה בי לנוכח החוויה הוויזואלית הצפופה והמרוכזת הזאת, שכל משפיען החליט לכפות על העוקבים שלו, הייתה רבה ומשמעותית. אחד אחרי השני, הם העלו תמונות אחרי תמונות שמציגות את החופשה שלהם בפסטיבל קאן; את הרגע הזה שהציעו להם נישואים; את היום שאחרי שהציעו להם נישואים; ואת היומיים אחרי, כשהם ישבו עם האחיינים שלהם בחופשה המשפחתית הכי מושלמת עלי אדמות בסוהו האוס הבריטי. שוב, לא ציפיתי למשהו אחר מאינסטגרם, המקום שיהפוך לסיבה לכך שרבים מאיתנו מאשפזים את עצמנו במיטב חדרי הקואוצ’ינג כדי להתמודד עם העובדה שבניגוד ליתר האנשים, החיים שלנו לגמרי עלובים. ועדיין, זה היה מרוכז מדי, זחוח מדי ולא נעים. אתם יודעים, גם דונלד טראמפ נבחר להיות נשיא ארצות הברית השנה. זה לא משהו שרלוונטי בעיניכם לציין בסיכום השנה שלכם?



האינסטגרם ככלי לשיווק עצמי. צילום מסךהאינסטגרם ככלי לשיווק עצמי. צילום מסך




***

בכל אופן, למרות שעלתה בי תחושת קבס, קנאה דווקא לא חשתי למראה אלבומי הסיכום המתרברבים של חבריי לרשת. ולא רק מפני שאני יודעת שתמונה אחת באינסטגרם לא שווה באמת אלף מילים ולא כל הנוצץ זהב הוא, אלא כי השנה הבנתי שכל קשר בין האופן שבו אנחנו מתפתחים באמת כבני אדם, לאופן שבו אנחנו מציגים את איך שאנחנו לכאורה מתפתחים ומשתפרים כבני אדם, הוא מקרי בהחלט.

אז לכאורה, כולם היו השנה בדובאי על ויזת עסקים. הם הכירו את אהבת חייהם (הוא פרוד, לא גרוש כמו שהוא אומר להן. סתם). הם עשו כל מיני דברים שמצטלמים מושלם, וכשמספרים עליהם לאנשים אחרים זה מעצבן, כי יש סולם כזה של הישגים שאנחנו אמורים לטפס עליו בכל שנה ולסמן עוד וי על דברים שהיינו אמורים להשיג לפי הגיל (את בת 18 ועדיין בתולה?), המגדר (את אישה ועדיין רווקה?), המצב המשפחתי (את נשואה + ילד ועוד לא עשית אחד נוסף?) והקריירה שלנו (את עובדת שם שש שנים ועוד לא היה לך אומץ לבקש העלאה?).

אז תנו לי לספר לכן על הבנה שהכתה בי לפני שבוע: את אף אחד מהשינויים הכי גדולים שחוויתי לאורך השנים - לא ראו עלי. אלו לא היו שינויים שהתרחשו בעקבות רגע דרסטי ומרגש בחיים שלי, או אחרי שנסעתי לטיול משנה חיים בפאקינג לפלנד. השינויים הכי מופלאים שעברו על החיים שלי, הרגעים שאני אישית מסמנת ככאלו שהעבירו אותי משלב לשלב בחיים, הם רגעים שלא תכננתי. הם לא היו מסעירים במיוחד למי שהסתכל מהצד (הם לא קרו בעקבות הרזיה של 30 קילוגרמים או הישג משמעותי בקריירה), הם לא קרו כתוצאה מרגע מרגש או פוטוגני במיוחד, והכי חשוב: רק אני ידעתי שהם קורים שם בפנים. למשל, הרגע הזה שבו הבנתי השנה שאני מסוגלת לאהוב גבר ושהחלק הזה בנשמה שלי לא “מקולקל” (זה קרה, אגב, רק אחרי שהגבר הזה “זרק” אותי). זה היה רגע קטן, לא פוטוגני ומשנה חיים. 

כל התהליכים השווים באמת שעוברים על החיים שלנו, אלו שבסופו של דבר, כשנהיה בני 80, נסמן אותם כאירועים שעשו בשבילנו את כל ההבדל - הם תהליכים פנימיים ורגעים של הארה שאין בינם לבין דברים מגניבים שאפשר לצלם ולהעלות לאינסטה שום קשר (למרות שכשישאלו, נגיד שזה היה הרגע שילדנו את הילדים שלנו או משהו כזה כי לך תסביר למישהו תהליכים עמוקים. לא שאני רומזת שלידה זו לא חוויה עמוקה, אבל הבנתן).
אז אני לא מתכננת לטרוח ולהחליט החלטות משנות חיים לקראת השנה החדשה. אני לא עושה רשימה של דברים שאני רוצה, משנה, מתכננת, מחליטה. אין לי ספק שהשנה הזו תמצא את הדרכים שלה לנער לי את החיים, גם אם אני סתם אשב בשקט, ולעין בלתי מזוינת, לא יקרה לי שוב דבר.