הכל נשאר במשפחה: משבר הקורונה מציב אתגר חסר תקדים למשפחות בארץ. מחקרים ודו"חות רבים מראים עלייה במצוקות של בני הנוער. רק בחודש האחרון התפרסמו שלושה דו"חות כאלו, של המועצה לשלום הילד, של עמותת על"ם ושל קופת חולים מכבי. כולם מדווחים על עלייה של עשרות אחוזות בבדידות ודיכאון אצל ילדים ובני נוער.
צריך לזכור שמשבר הקורונה הוא משבר מתמשך ולא לחץ חד פעמי. בשפה מקצועית זה נקרא "טראומה מסוג שני" - אירוע שמתמשך וחוזר על עצמו. לדוגמה, יישובים בעוטף עזה שחווים סבב מתיחות אחד אחרי השני. אירועים כאלה מחלישים את כל בני המשפחה. הסקרים פורסמו כשנתיים אחרי שהחלה מגפת הקורונה, כשכבר ברור שמדובר באירוע מתמשך שמעלה את הלחץ והמצוקות בעיקר של ילדים ובני נוער.
אנחנו גם רואים שהמשבר הנוכחי תוקף את כל המשאבים של המשפחה. את המשאבים הכלכליים כמו החל"תים, משאבים חברתיים המתבטאים בבידודים, וגם את המשאבים הרגשיים. פעמים רבות היא מובילה למתחים וקונפליקטים בין ילדים והורים. למעשה הקורונה תוקפת כמעט את כל המשאבים של המשפחה ומכניסה את כולם למעגל הזה.
אחד הדברים שמתמעטים לדבר עליו הוא שהקורונה מביא איתה תחושות של אשמה. האשמה מתבטאת בין בני זוג או הורים לילדים, או הילדים עצמם, ש"הביאו" את המחלה הביתה. זה מלווה בתחושה לא נעימה. האמא ואבא ובעיקר הסבא והסבתא נמצאים בסיכון והם יכולים להידבק חס וחלילה. מדובר ברובד עמוק של דברים סמויים שלא נאמרים, ועדיין תחושות האשמה והחרדה נמצאות באוויר.
המשפחה היא לא רק כר פורה למצוקות, היא גם פוטנציאל גדול לחיזוק החוסן של כל בני המשפחה. המשפחה בעצם מהווה את הגורם המרכזי שגם מארגן, גם מכוון וגם המרגיע בחיים של הילדים, במיוחד אצל ילדים עד גיל ההתבגרות כשהמשפחה אז אפילו יותר חשובה מהחברים.
יום המשפחה הוא הזדמנות טובה שבה אפשר לבוא ולחשוב מה המשפחה עושה כדי לחזק את החוסן של כולנו. במיוחד בתקופה כזאת שהעולם החיצוני מאוים ממגפה. בשנתיים האחרונות כמעט כולם נאלצו "להיתקע" עם המשפחה. אפשר להשוות את התקופה הזאת לסיטואציה של ערב חג שלפעמים מהווה מקור לדאגה, לא רק לשמחה. חייבים להתמודד עם זה, ואין אפשרות לברוח.
לאנשים רבים יש זיכרונות לא נעימים ברגעים כאלה כמו אנשים שאיבדו יקרים ממלחמות, זקנה או מחלות. הנוכחות המשפחתית מציפה את הזיכרונות והרגשות השליליים ובתקופה הקורונה עלולה להביא לעליה של מתחים ותחושות שליליות. הנה כמה דרכים להעלאת החוסן המשפחתי ולהתמודדות עם המצב.
1. בזמני משבר ההורה הרבה פעמים מבטל את המצוקות שלו והוא מנסה רק לעזור לילדים. זה עלול להוביל לתחושות של תסכול ומועקה. הדבר הכי חשוב שהורה צריך לעשות הוא לתת את תשומת הלב שלו גם לעצמו. הורה צריך לתת מקום לרגשות שלו וברגע שהוא מציג אותם למשפחה זה מחזק את הילד ואת הקשר. דימוי שיעזור להבין זאת הוא המגדלור. מגדלור מאיר על עצמו כמו שמשפחה מאירה על עצמה. כשהורה מדבר על הרגשות של עצמו הוא משמש כעוגן ויכול לסייע לשאר המשפחה - לשאר הספינות מסביב שרואות את המגדלור.
2. עיקרון הרציפיות- משפחה ששומרת על הרציפות כמו ארוחות שישי, זמני טלוויזיה, יציאה לגינה וכו' יכולה להתחזק ומאפשרת להם להתמודד עם המשבר המתמשך הזה בצורה יותר קלה.
3. שימוש במשאבי תמיכה חיצוניים, קהילתיים וחברתיים. משפחות שנעזרות בקהילה כמו חברים ומשפחה רחבה ולא מכונסות בתוך עצמן, מפתחות חוסן חזק יותר ומשדרות לכל בני המשפחה שזה בסדר ומותר ואפשר להיעזר באחרים.
4. היכולת של המשפחה לעבד את החוויה. כלומר לדבר בשיחה יומיומית על מה שקורה ולבטא את הרגשות, ישפיע משמעותית על החוסן המשפחתי.
5. להימנע מחשיבה קטסטרופלית: דפוס חשיבה שהרבה פעמים מאפיין אנשים בדיכאון שאצלם משהו קטן ושולי הופך להיות משהו גדול ומשמעותי. התקשורת בקורונה מאוד מעצימה את זה כאשר היא אומרת ש"המערכת הרפואית הולכת לקרוס", "תופעות לוואי הרסניות" וכדומה.
הנגיף עצמו הוא מפחיד, בלתי נשלט ואנחנו לא רואים אותו. הוא מוביל אנשים רבים לחשיבה כזאת שהגיע סוף העולם ואין יותר חיים. ברגע שהמשפחה מתחילה לזהות את זה אצל אחד מבני המשפחה צריך להתמודד עם זה כדי להגביר את החוסן המשפחתי. חשיבה קטסטרופלית של רק אחד מהם יכולה להשפיע על כל המשפחה.
6. הכי חשוב: לעודד את כולם להקפיד על ההנחיות, להתחסן ולהבין שגם זו תקופה שתסתיים, אולי אפילו בקרוב מאוד.
הכותב הוא פסיכולוג קליני המשמש כפסיכולוג הראשי של קבוצת "עמל ומעבר"