אם אתם עוקבים אחרי הטורים השבועיים שלי, אתם בטח כבר יודעים שאני אדם ציני בעל נפש עקמומית. קשה להרשים אותי, בעיקר בכל הנוגע ליוזמות מחוכמות ואג’נדות שקשורות לתעשיית האופנה. הכל מריח לי כמו עלה תאנה מיובש בואך מעשיית יח"צ מביכה וטרחנית. קולגה פעם אמרה לי שכל סגנון הכתיבה שלי מבוסס על טקטיקת ה"לראות לאן הרוח נושבת ואז לקחת דווקא את הצד הנגדי". מדויק למדי. אבל השבוע, אפילו אני הצלחתי להתרגש קמעה. שלא נאמר, הצדעתי, למראה השער הראשון של דוגמנית הפלאס סייז אשלי גרהאם (מידה 44־46, תלוי את מי שואלים) עבור מגזין “ספורטס אילוסטרייטד". ולא סתם שער – שער גיליון בגדי הים השנתי הכל כך אקסקלוסיבי. השער של גרהאם הוא למעשה חלק מסדרה של שלושה שערים, כאשר בשני השערים האחרים של הגיליון מככבות הג’ודוקא והשחקנית האמריקאית בת ה־29 רונדה רוסי והדוגמנית היילי קלאוסון בת ה־20. שתי נשים רזות לצדה של גרהאם עבת הבשר.
ההתרגשות שחשתי למראה השער הפתיעה אותי. שוב, כי אני כל כך צינית וסקפטית לגבי מיזמים מז’אנר הפוליטיקלי קורקט. אבל הפעם, איכשהו, הרגשתי שזה פשוט זה. שזה צעד משמעותי עבור קהיליית הפלאס סייז העולמית. שלא במפתיע, בעוד אני הבעתי התפעלות כנה, לא מעט מחברי לפייסבוק הביעו צקצוקים למראה השער כשהעליתי את תמונתו לעמוד שלי. צקצוקים מהסוג שאני רגילה כל כך לעשות בעצמי. הפעם הייתה זו דווקא אני שהצליחה לאסוף את כל תגובות הנגד ולנטרל אותן.
דבר ראשון, ואני לא מאשימה אותן, קפצו הפמיניסטיות האדוקות שגרסו כי לא מדובר בשער מעצים שכן נחשקות לא אמורה להיות המדד של אישה לקבלה עצמית. ואני מסכימה. אבל מאחר שתחושת חוסר הנחשקות היא מרכיב כל כך משמעותי בחייה של אישה גדולה - השער הזה מעצים למדי. מדהים איך כל מה שנחשב לסקסיסטי, רדוד או מיותר הופך למשמעותי ומעצים עבור מי שלא זוכה לחוש אותו מרבית הזמן. זה מה שהשער הזה נותן לנשים הגדולות.
לגיטימציה, נוכחות, נציגות טהורה של הנחשקות שלהן במיינסטרים. לשים אישה גדולה ונחשקת על שער מגזין שגברים מזילים עליו ריר ולהכניס את הנשים הגדולות לשיח הציבורי כמושאי תשוקה - זה בדיוק מה שתנועת הפלאס סייז הייתה צריכה. נשים גדולות מעולם לא היו מוצגות בתקשורת כמושאי תשוקה. הן החברות הכי טובות של הכוכבת הרזה בסרטים, הן הקומיקאיות הגרוטסקיות, הן הדיוות המוגזמות שמוקפות במלא חברים הומואים. גם אם הן הוצגו כנחשקות הן תמיד הוצגו כפטיש או סטייה, אף פעם לא כנשים נחשקות על אמת. אף פעם לא כנשים נורמליות. את מה שקייטלין ג’נר מתחילה לעשות בשביל קהילת הטרנסג’נדרים, גרהאם עושה עם השער הזה בשביל הנשים הגדולות.
טענה נוספת היא שגרהאם לא באמת נראית כמו האישה הגדולה ממוצעת. זה נכון, היא יפה וחטובה יותר, אבל זו העבודה שלה, היא דוגמנית. גם דוגמניות רגילות לא מייצגות אחת לאחת את הנשים הרגילות והרזות, כי זה מה שזה אומר להיות דוגמנית. וזה בדיוק מה שקהילת הפלאס סייז צריכה -
הזדמנות שווה, לא רחמים. לא אפליה מתקנת, לא דרישה להכניס לתעשיית הדוגמנות אישה גדולה כלשהי רק כדי לסמן וי, אלא אישה גדולה שהיא יפה בהחלט בשביל להיות דוגמנית ועל הדרך מייצגת את כל הנשים האחרות שנמצאות במידה שלה. גרהאם שם בזכות, לא בחסד. וככה אמורות להרגיש כל הנשים שהיא מייצגת, גם אם הן מעט יותר רחבות או פחות חטובות ובטח פחות יפות ממנה. היא עדיין מייצגת את טווח המידות שלהן ומאשררת שגם טווח המידות הזה יכול לזעוק אושר, בריאות וחושניות.
עוד טענה שעלתה היא שהעובדה שיש עוד שני שערים לצדה מחלישה את האמירה, מכיוון ששני השערים האחרים מציגים נשים רזות וסטנדרטיות. מעולה. הדבר האחרון שהייתי רוצה הוא לראות את גרהאם מושחלת לסדרת שערים של נשים בעלות יופי שונה. אלו בדיוק מיזמי הגטו שאני יוצאת נגדם. לא יצרו פה גטו, לא מדובר בשלושה שערים של נשים גדולות. זו אישה גדולה ויפה ששולבה בטבעיות לצד שתי נשים “רגילות". היא מוצגת כאישה נחשקת ולגיטימית, ממש כמוהן.
כמו שאמרתי, בדרך כלל אני אהיה הראשונה שתשלוף את קלף ה"לא טוב", אבל הפעם, וואלה, בא לי למחוא כפיים. כי גם אם זה לא מושלם (מובן שאני לא חושבת שמגזינים מהז’אנר של “ספורטס אילוסטרייטד" מקדמים את האנושות) זו עדיין דריסת רגל מופלאה במיינסטרים. ומיינסטרים זה המקום דרכו הופכים דברים לנורמה. ואגב, זו תחושה שכל אישה רוצה להרגיש - שהיא נורמלית. שהיא לא מוזרה או שונה - כפי שמרגישות עדיין הרבה נשים גדולות.