נכדתי בת ה־5 גרה בארה״ב. בני, אביה של הילדה, נפטר לפני כשנה. הסבירו לה שאבא נפטר, נמצא בשמיים ואולי בגן עדן, אבל לפעמים היא אומרת שהוא מתחבא אצלי בבית. כשאני משוחחת איתה דרך ה'סקייפ' היא שמחה מאוד אבל כשאני מזכירה לה אותו היא פתאום מתהפכת, מתחילה לצעוק 'אבא אבא' ומושיטה את ידה אל עבר המסך. מעבר לכך, יש לה אחות בת 11 מאבא אחר. הן אוהבות האחת את האחרת, אבל כשהגדולה הולכת לבקר את אביה בשבתות, הקטנה מקנאה, מתפרעת ולפעמים נושכת את אחותה. בקיץ הקרוב נכדתי אמורה להגיע לארץ ואני מתלבטת אם לקחת אותה לקבר של אביה. אני משתדלת להיות חזקה, אבל ממש נקרעת ולא יודעת מה להגיד לה. מה עצתך?



״הילדה מתגעגעת בטירוף ולא מוכנה להשלים עם היעדרו של אביה. ייתכן שהיא אפילו כועסת עליו וזה טבעי. כמבוגרים, אנחנו חייבים לאסוף את כל הכוחות שבנו, להיות ישירים וכנים, ולסגור בעבורה את הסיפור הכואב והפתוח הזה".



״כשאומרים לילדה 'אבא מת והוא בשמיים' מבחינתה זה כאילו 'אבא מת והוא בתל אביב או בסין'. מבחינתה, 'להיות בשמיים' אומר שאבא עדיין נמצא במקום כלשהו ולכן היא צריכה לשמוע הסברים שמגיעים מתוך עולם הילדים. אמה צריכה להגיד לה: 'אבא מת, הוא בשמיים כי הוא נמצא בארץ המתים, ואנחנו לא יודעים איפה זה. כשאנשים מתים הם עוזבים אותנו לעולמי עולמים, ואנחנו לא נראה אותם יותר לעולם, אולי רק בתמונות או בווידיאו. אבא לא בתל אביב והוא לא מתחבא ממך. הוא איננו, אנחנו מתגעגעות אליו ותמיד נחשוב עליו, אבל עכשיו הוא מת ואנחנו צריכות ללמוד לחיות בלעדיו'. הסיפור צריך להיות ילדותי ונגיש, כזה שסוגר את העניין. יכול להיות שהילדה תתנגד, תצעק ותתעקש שאבא מתחבא, אבל צריך לחבק אותה ולדבוק בסיפור".



״אין ברירה אלא לגרום לילדה צער ועצב רב אבל המטרה היא לסגור אצלה את הסיפור ולאפשר לה צמיחה מחודשת. הילדים שלנו חיים בעולם לא הוגן, וצריך ללמד את הילדה לחיות עם חוסר ההגינות".



״כשהגדולה הולכת לבקר את אביה והקטנה מתפרצת, אמה חייבת לרסן אותה ולהסביר לה: 'לנו אין אבא ולכן נעשה דברים כיפיים יחד. לאחותך יש אבא וכיף לה. אנחנו אוהבות אותה וצריכות לשמוח בשמחתה'. הקטנה צריכה להבין שההתנהגות שלה לא מקובלת. היא תגיד שזה לא פייר ואתן תסכימו איתה - זה באמת לא פייר".



״בשלב הזה אין טעם לקחת את נכדתך לקבר כי היא עדיין לא השלימה עם הרעיון שאביה איננו. את תמיד תזכירי לה את אביה. כשתיפגשו בקיץ תוכלי לבכות ולהגיד לה שאיבדת את בנך וגם את לא תראי אותו לעולם. הבכי שלך 'יעשה עבודה' - תני לה את הסיבה להיות חזקה ולנחם אותך״.



אני אמא לארבעה ילדים בני 6.5, 5, 3 וחצי שנה. בעלי ואני היינו דתיים וחזרנו בשאלה. הפסקנו לשמור שבת לפני כחודש, ולאחרונה כבר יצאנו לטייל בחוץ בשבת. בתנו הבכורה לומדת בבית ספר ממלכתי־דתי ושמנו לב שהתנהגותה שונה ולא אופיינית לה, היא לא רגועה ולפעמים מתפרצת. אני מרגישה חוסר יציבות. בעלי ואני לא דיברנו על הנושא הזה עם הילדים כי אנחנו לא יודעים מאיפה להתחיל. מה דעתך?



״את ובעלך צריכים לתכנן לפרטי פרטים שיחה מסודרת ומוקפדת. צריך להגיד להם: 'אולי שמתם לב, כי אתם נורא חכמים, שאבא ואני עושים שינוי בחיים שלנו. עד היום לא צפינו בטלוויזיה או נסענו בשבת אבל עכשיו אנחנו כן צופים בטלוויזיה וכן יוצאים לטייל, לפגוש חברים וליהנות בחיק הטבע. עד היום אבא היה מברך ומתפלל אבל הוא כבר לא הולך לבית הכנסת כי עשינו שינוי בצורת החיים שלנו. אנחנו רוצים שתדעו כי זה לא סוד או הפתעה'".



״לאחר העברת המסר תצטרכו להכין תשובות מראש. שימו לב שהשינוי הוא אינו באמונה אלא בדרך החיים. הילדה יכולה להגיד שחייבים לשמור על השבת אבל אתם תענו שהחלטתם לשמור על השבת בצורה שונה ולא־ פשר לשבת לשמור עליכם. אם הילדים יטענו ש'אלוהים לא מרשה' תגידו שחשבתם והבנתם שאלוהים מרשה לכל אחד לעשות מה שטוב לו".



״בשלב מסוים יגיעו ריקושטים מהסביבה. ייתכן שיצחקו או יאשימו את הילדים בבית הספר ואז תצטרכו למצוא פתרון, אולי אפילו להעביר את הגדולה לבית ספר אחר, תלוי ברמת הסבל שלה".



״צריך לחכות ולהתקדם שלב אחרי שלב. הילדים רגילים לשגרה ואפשר להמשיך וליהנות מארוחת שישי ללא קשר לדת. הילדים נהנים משני העולמות. אל תגזלי מהם דברים שנעימים להם אלא תוסיפי את החיים החדשים״. 



ערכה: אפרת קורמן. מתוך תוכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב־10:00 ב׳׳רדיו ללא הפסקה"