השבוע עמד בחור צעיר ליד הרכב שלנו, רשרש במפתחות מכוניתו הבוהקת - זו שהוא מקבל בליסינג ממקום עבודתו תמורת כמה אלפי שקלים טובים בחודש, תקע מבט באוטו שלנו והפטיר: "אז מתי תיפטרו מהעגלה הזאת?".
אגב, הבחור הזה, שאני מכירה היטב, הוא ברקוד מהלך. הכל אצלו מחושב על האגורי אגורה. כל מחמאה שהוא מקבל על בגד, מאכל או משקה, תמיד תלווה במחיר המבצע שבו השיג את הפריט. כשזה מגיע להוצאה בלתי מבוקרת על מכונית, הוא מאבד את הצפון.
שני הילדים שלנו, ששמעו אותו, הנהנו בראשיהם, וכמו מקהלה חזרו אחריו: "כן, אמא ואבא, מתי? מתי? כולם נוסעים במכוניות חדשות". על רקע שירתם הפלגתי כשני עשורים אחורה לשנות ה־90. בוקר אחד צלצל הכתב לענייני ערבים בעיתון שבו עבדתי, ושאל אותי בזהירות על רכב הספורט שלנו, תוך שהוא נותן בו סימנים: "אני לא יודע איך להגיד לך את זה, אבל עכשיו ראיתי אותו ברמאללה. גנבו לכם אותו ועכשיו צובעים אותו".
שעות אחדות לאחר מכן, אבו ראיד, בכיר בכוח 17 הפלסטיני ברמאללה, עמד והתבונן בסיפוק במכונית הספורט שסולקה באישון לילה על ידי אנשיו מירושלים. את צבעה האדום המירו במהירות הבזק בצהוב בוהק, וכעת לא נותר להם אלא להיפטר מהדיסקים ששכבו מיותמים בתא המטען.
עוד הוא עומד בידיים שלובות, צלצל הנייד שבכיסו. "אבו ראיד? הדא מוש קווייס. הדא אל סיארה תבעי! מישמעול!!!" זעק קול נשי מעבר לקו. אבו ראיד התעשת במהירות. מצד אחד - מי היא המטורללת שצועקת כי לקח לה את הרכב? הוא הסתכל על אנשיו, ושלף: "רוצה בחזרה? תביאי 5,000 שקל", אמר. הבחורה מעבר לקו, זו אני, התרתחה. "תחלום", אמרתי וסגרתי את הטלפון.
כך הגיע לקצו רומן עם רכב ספורט שהגיע ארצה ביבוא אישי על ידי או"מניק שמכר אותה לבן זוגי, שנתן לי, הנהגת הגרועה ביותר בכדור הארץ, לנהוג בה, ולימים התגלגל אל כבישי רמאללה. חד גדיא.
"מה לא טוב במכונית שלנו?", שאלתי את הילדים. "הכל בסדר", אמר לי הגדול, "אבל הגיע הזמן להחליף אותה". תשובה לשאלה "למה?" לא הייתה לו. זה השלב שבו הבנתי שאידיאולוגיה צריך לפעמים לעטוף במספרים. הסברנו להם שאנחנו יצאנו מהמשחק. סיפרנו להם על רכב הספורט שנגנב, סיפרנו להם שהמכונית הזו, שמשרתת אותנו נאמנה, נקנתה לפני כמה שנים ב־80 אלף שקלים, ושעכשיו היא שווה אולי 10,000 שקלים. הסברנו להם על שוק הליסינג ומה הוא עולל לשוק המכוניות יד שנייה, הכרנו להם את מחירון לוי יצחק, סיפרנו להם על מעשים פליליים שאנשים עושים רק כדי שחברות הביטוח ייתנו להם את מחיר המחירון, ואז, כשהכל התיישב טוב טוב, אמרנו להם את האמת. פתחנו בדיון הלקוח משיעור מבוא לכלכלה בנושא יחסי עלות־תועלת. הסברנו להם שיש דברים שגם אם התועלת לא נראית לעין באותו רגע, היא יום אחד תבוא.
אמרנו להם שאת הכסף שאנחנו עובדים כל כך קשה בעבורו, אנחנו מעדיפים להשקיע בדבר בטוח שיניב תשואה של מיליוני אחוזים - חוגים, השכלה, בית במקום טוב. הם.