יש לי ילדה בת שנה ותשעה חודשים ותינוק בן חודש. כשבתי הולכת לישון היא מאוד רוצה שאשב לידה ואתן לה יד. אם יש איתי אדם נוסף בבית שיכול לעזור עם בני התינוק אני משתדלת לשבת ליד המיטה שלה ולהחזיק לה את היד. אני נשארת איתה כמה דקות, היא נרגעת ואז אני יוצאת מהחדר. לצערי, הרבה פעמים כשאין לי עזרה, בני התינוק צריך לינוק ואיני יכולה לגשת אליה. כשזה קורה אז אני צועקת לה מהחדר השני: ״אמא תכף באה, שימי ראש״. בדרך כלל היא נרדמת לפני שאני מספיקה להגיע. יש לי רגשות אשם כי אני מבטיחה שאבוא, אבל אני לא באה. מה עלי לעשות?
״אנחנו מקבלות את רגשות האשם באופן אוטומטי עם יציאת הילד הראשון לאוויר העולם. איכשהו זה תמיד מרגיש לנו שאנחנו לא מספיק בסדר ולא מתפקדות כראוי כאמהות. ישנו מונח שטבע הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט והוא נקרא: 'good enough mother' (האם הטובה דיה או האם הטובה מספיק). המושג הזה עוזר לנו לקבל את עצמנו כאמהות ולהבין שבכל רגע נתון אנחנו עושות את הכי טוב שאנחנו יכולות. אם את בכל זאת מרגישה לא נוח עם העובדה שאת לא מספיקה להגיע לבתך לפני שהיא נרדמת, את יכולה להגיד לה בבוקר שבכל פעם שהיא ישנה בלילה את באה ונותנת לה נשיקה, אפילו שהיא לא מרגישה. אם תעשי זאת, בתך תדע שכן הגעת אליה. את לא צריכה לחוש רגשות אשם, להפך, כשאת אומרת לבתך 'אמא תכף באה, לכי לישון' את אומרת לה את הדבר שהיא צריכה לשמוע ואת מרגיעה אותה. ההבטחה היא לא שתבואי, ההבטחה היא שאת איתה ושאת ברקע וזה מה שהיא צריכה״. 
אני אמא לתאומות בנות 6 וחצי. לצערי הן כל הזמן מתחרות זו בזו, אם לדוגמה אחת מהן קבעה ללכת לחברה, השנייה מיד פוצחת בצרחות ובכי ורוצה גם, אם אחת מהן אמורה ללכת למסיבת יום הולדת, השנייה גם חייבת שיעשו איתה משהו, ומסרבת להעביר את אחר הצהריים בבית. מה אני אמורה לעשות?

״עלייך להבין שבנותייך ממשיכות לנהוג באופן הזה משום שאת ממשיכה להגיב להן. את המפתח לכל המצב הזה, ולדעתי את יצרת אותו כי תמיד ניסית לנהוג בהן בשוויון ולרצות אותן. בכל פעם שאת רואה שמישהי מהן עצובה את חושבת שתפקידך להעשיר את זמנה ולהיות צוות הווי ובידור, אבל כשאת עושה כך את לא מאפשרת להן ללמוד לשאת את התסכול שלהן. את חייבת לעשות לזה סוף, אני מציעה שתיקחי את שתי הבנות לשיחה ותגידי להן: 'בכל פעם שמישהי עושה משהו, השנייה עושה צרות ומכריחה אותי להפעיל אותה. מהיום אני לא מתכוונת יותר ליפול בפח
הזה, הצרחות והבכי שלכן לא ישפיעו עלי לעשות משהו שאני לא רוצה'. אף על פי שתגידי להן את ההיגד הזה, ברור שהמצבים האלו יחזרו על עצמם, אחת מהן תקבע עם חבר והשנייה תעשה לך דרמה. כשזה יקרה, תחבקי את הילדה הפגועה, תגידי לה שאת יודעת שהיא כועסת ותציעי לה דרכים שבהן היא יכולה להעסיק את עצמה. כרגע, כשאת מנסה לפצות אותן כל הזמן, את פוגעת בהתפתחותן הפסיכולוגית והרגשית. את כל הזמן מנסה לתת להן הרגשה טובה, אבל הן כל הזמן רואות כמה רע להן, ועל זה הן שמות את הדגש. תסמכי על הכוחות של הילדות ללמוד ולהתגבר, וכך תכיני אותן לחיים בצורה הטובה ביותר״.
בן זוגי בן ה־32 הוא פזרן ואימפולסיבי. הוא לא אחראי, הוא מבזבז כספים, וכשהוא אוכל הוא מתנהג בפראות ובחזירות. אני לא יודעת איך אצליח לחנך את בני בן השנה וחצי, כשבעלי הוא בעצמו ילד מגודל. מה עלי לעשות?
 
״אנחנו לא יכולים לשנות אנשים אחרים, אנשים משתנים רק כשזה בא מתוכם וכשהם רוצים בכך. לדעתי בעלך מרגיש שאת כל הזמן גוערת בו ומעירה לו על התנהגותו, ולכן אני לא אתפלא אם הוא עושה לך קצת 'דווקא'. אני ממליצה שתפנו לאיש מקצוע, במקרה שלכם טיפול זוגי טוב ונכון יוכל לעזור. אם מטפל לא יעזור, תנסו מישהו אחר ואל תרימו ידיים. טיפול זוגי מצריך כימיה וחיבור של שני בני הזוג לאותו מטפל/ת. אם לא יהיה שינוי במצב, לדעתי תתקשי להחזיק מעמד בזוגיות עם בעלך, כי אם בתחושה שלך את חיה עם חזיר אימפולסיבי, ככל שהילד יגדל את לא תאהבי את האופן שבו הוא מתנהג לידו ולא תצליחי להחזיק מעמד איתו. אם את רוצה שדברים ישתנו, צריך להיות שינוי בתגובות שלך יחד עם רצון לשינוי מבחינתו״. 

ערכה: ליאת מלכא בלכטובסקי. מתוך תכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב-10:00 ב"רדיו ללא הפסקה"