אני אמא לשני ילדים, האחד אוטיסט שנמצא במסגרת חוץ־ביתית והאחרת נערה מתבגרת בת 16. אני נולדתי עם בעיה רפואית של רפיון שרירים ולפני כארבע שנים נפלתי ועברתי ניתוח. כיום אני נעזרת בהליכון ובמקל הליכה, תלוי בדרגת הקושי שלי. בתי מתביישת בי מאוד ומנסה להימנע מללכת איתי לקניות או לסידורים. בנוסף היא כמעט ולא מזמינה את חבריה אלינו הביתה. ניסיתי להסביר לה שלא עשיתי שום דבר רע, שזה המצב ואני לא יכולה לשנות אותו, אבל לא הצלחתי לשנות את הגישה שלה. מהי עצתך?
״ילדים עוברים חוויות שונות ומגוונות בשיא גיל ההתבגרות ומתעסקים בהתאהבויות הראשונות, בבילויים המשותפים ובעיקר ביחסים עם החברים שלהם. ההתנהלות היא 'עם הפנים החוצה' והמשפחה מרגישה שהמתבגר 'מסובב אליה את הגב'. הרצון הגדול ביותר של בני הנוער הוא להיות 'סבבה'. בתך עברה סיפור חיים לא פשוט, נאלצה להתמודד עם אח אוטיסט וכעת צריכה להתמודד עם אמא נכה. אחיה כבר לא נמצא בבית ולכן היא יכו־ לה להעמיד פנים שהכל בסדר ושאין בעיות, אך נותרה עוד בעיה והיא את. נכון שהיחס שלה כלפיך הוא לא בסדר ולא הוגן, ויכול להיות שלחברים שלה בכלל לא אכפת, אבל היא עדיין מתביישת".
"אני חושבת שאת צריכה להמתין בסבלנות עד שהיא תבין שלא רק שהמצב הקיים לא משליך ולא אומר עליה כלום אלא שהיא אפילו יכולה לנצל אותו לטובתה ולהראות לכולם כמה היא עוזרת ותומכת בך. לדעתי כדאי שתנהלי איתה שיחה פתוחה וגלויה. תאמרי לה 'אני מבינה שלאחרונה את מתביישת להסתובב איתי, וגם אם תכחישי זו עדיין ההרגשה שלי. לדעתי את טועה כי זה שיש לך אמא קצת נכה לא מוריד מערכך אלא הופך אותך לילדה מיוחדת וטובה יותר. אני מבינה שאת רואה את זה אחרת, שאת לא אוהבת את המצב ואפילו מתביישת בו, ולכן לא אכפה עלייך יציאות משותפות מהבית. אני לא עושה חשבון לאף אחד, עברתי מספיק בחיים, יש לי בת מקסימה כמוך ומבחינתי עשיתי משהו טוב בחיים שלי. לא אכפה את עצמי עלייך. אחכה בסבלנות שתתגברי על המצב ותביני שהעובדה שאני נעזרת בהליכון לא אומרת עלייך כלום'".
"חשוב שתציפי את הנושא, תנהלי את השיחה בצורה שקופה ותדגישי את העובדה שהיא לא מתביישת בך אלא מתביישת במצב. השיחה ביניכן חייבת להתקיים אך לא ממקום של התנצלות, התגוננות או התקפה אלא ממקום שמבין ומכיל את הילדה. את כבר אדם בוגר והספקת להבין דבר או שניים בחיים. כעת עלייך להתקרב לבתך ולא לחשוב יותר על עצמך. את תהיי בסדר והיא תתבגר לתוך המצב״.
אני אמא לארבעה. בחודשים האחרונים שמתי לב שבתי בת ה-6 חוזרת מבית הספר או מחברים ומביאה איתה חפצים שלא שייכים לה. כששאלתי אותה היא טענה שנתנו לה אותם. באחת הפעמים כעסתי מאוד, יצרתי עימות בין בתי לחברתה וגיליתי שבתי שיקרה. היא תירצה את העניין בטענה שאולי שכחה או התבלבלה אך כעבור זמן מה שוב מצאתי בילקוט שלה עטים וטושים שלא שייכים לה. דיברתי איתה על הנושא מספר פעמים, הסברתי לה שגנבה זה דבר חמור, ואיימתי שבפעם הבאה אזמין לה שוטר הביתה. היא הייתה המומה ונלחצה בעיקר בגלל שכעסתי עליה. בפעם האחרונה שהיא חזרה הביתה עם חפצים שלא שייכים לה, היא מיד ניגשה אלי, אמרה שהשכנה שלנו נתנה לה את החפצים ושאני יכולה ללכת ולברר אם זה נכון. הפעם היא התגלתה כדוברת אמת. האם לדעתך ההתנהגות שלה נובעת ממצוקה או בעיה רגשית? והאם יש קשר ללידת אחותה הקטנה?
״'פילוח' חפצים הוא בעיה מוכרת בקרב ילדים. בעבר היו מפחידים את הילדים בדרכים שונות ומאיימים עליהם במשפטים כמו 'אם לא תאכל יבוא שוטר'. בדרך כלל, ילדים מפסיקים לעשות דברים לא מוסריים כשיוצרים עבורם הרתעה חזקה, כמו להעמיד אותם במצבים מביכים מול המורים והחברים או לחטט להם בילקוט מדי יום. בסופו של דבר הם מצליחים להתאפק. אם את חושבת שבתך מתקשה להתמודד עם העובדה שאחותה הקטנה גזלה ממנה את המקום של 'הילדה הקטנה של הבית', תקדישי לה זמן אישי. קחי אותה לטיול, לקניות או לגינה, שוחחי עמה והרדימי אותה עם סיפורים. את פעלת כשורה. הצלחת להבהיל את בתך בצורה הגיונית והיא הבינה שגנבה פירושה הבאת שוטר. ככל הנראה, בתך עושה הכל על מנת שיתעסקו בה, אפילו אם זה כולל יצירת ריבים. אני מקווה שזה יעבור לה. ואם לא, כדאי שתתייעצי עם בעל מקצוע״.