ט באב, שהוא יום הזיכרון לשני אירועי החורבן במסורת היהודית – חורבן הבית הראשון (586 לפנה"ס) בידי נבוכדנצר מלך בבל וחורבן הבית השני (70 לספירה) בידי טיטוס, המצביא הרומי, כבר מאחורינו וט"ו באב, מלא השמחה, לפנינו. מאבלות לתקומה. ט"ו באב נחוג שעה שהירח מלא ולכן ניתן לשער כי הוא התקשר למחזור הפריון הנשי, אשר חופף, במידה זו או אחרת, את חודש הירח.

חכמינו הביאו הסברים שונים לשורשי החג, מההיסטוריה ומהטבע כאחד: החמה מגיעה לשיא כוחה בט' באב ולאחר מכן פוחת כוחה עד ט"ו בשבט וכך נחלשים גם העצים. לכן בט"ו באב חדלו לכרות עצים למערכה שעל המזבח, בזמן המקדש. יום זה היווה הזדמנות אחרונה להעלות את העצים למקדש והזכות נמסרה לכל העם. היום קרוי "יום תבר מגל", כלומר היום בו שוברים את הגרזן.

מה עוד קרה בט"ו באב?

בט"ו באב גם נקברו הרוגי בית"ר, שהייתה המבצר האחרון של מורדי בר-כוכבא והרומאים אסרו על קבורת אלפי הלוחמים שנפלו בהגנה על בית"ר (135 לסה"נ). ביום זה בטלה הגזרה וההרוגים נקברו. בט"ו באב הסתיימו ארבעים השנים אשר נגזרו על דור יוצאי מצרים (במדבר יד, כז-לה), ובלשון התלמוד – "יום שכלו בו מתי מדבר" (ירושלמי תענית ד). ביום זה גם חזר למשה הדיבור שנלקח ממנו.

מגילת תענית, שנכתבה בסוף ימי בית השני, מציינת את ט"ו באב כיום שאין להתענות בו, אך אין כל אזכור לטקסים או לפעילויות שהיו מקובלות בו בעבר. דווקא ריבוי ההנמקות הניתנות ע"י חז"ל מעיד על מבוכה מסוימת ואולי רצון לטשטש את הצדדים הפחות לגיטימיים ביהדות.

צאו וחטפו לכם בחורה מהכרם 

ליוונים היה האל דיוניסוס, בכחוס לרומאים – אל היין. החגיגות לכבודו התאפיינו בפריקת עול, ובאורגיות, שבמספר מקומות הובלו ע"י נשים, שהיו מפתות גברים תוך ריקוד, ומגיעות להתלהבות  כשהן חסרות כל מעצור. הד לחגיגות פגאניות כאלה נמצא גם ביהדות. בשופטים כ"א מספר לנו על הנשים המחוללות בכרמים ועל מסורת חטיפת נשים: "וראיתם והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחולות ויצאתם מן הכרמים וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילו והלכתם ארץ בנימין".

המסורת העברית מעודנת, "מגוירת", אך מדוע הותר דווקא לבני שבט בנימין לחטוף את הנערות? זו תולדה של אירוע מחריד המתואר בספר שופטים (י"ט-כ"א) – סיפור "פילגש בגבעה". איש אחד משבט לוי יוצא לדרכו מבית לחם יהודה לירכתי הר אפרים עם פילגשו ונערו. ביניהם נערכת שיחה על מקום הלינה, אך קולה של האישה-הפילגש לא נשמע. 

גורלה האכזרי של הפלגש בגבעה

האם הייתה האישה אילמת? או שמעמדה נחות יותר ממעמד הנער? הגברים הם המחליטים על מקום הלינה ובכך חורצים את גורל האישה. זקן שגר בגבעה מהר אפרים, משבט בנימין, מזמין אותם ללון בביתו. כשהם סועדים בבית מארחם מגיעים בריונים הדורשים ממנו להוציא את האורח כדי לאנסו. 

המארח מתחנן לפני בני העיר לא לפגוע באורח, ומציע להם שתי הצעות חלופיות: את בתו הבתולה ואת הפילגש של אורחו. ברוחב לב הוא אומר: "אוציאה נא אותם וענו אותם ועשו להם הטוב בעיניכם ולאיש הזה לא תעשו דבר הנבלה הזאת" (שם, כד). בדברים שהוא שם בפיו של המארח משקף המספר המקראי אמיתות חברתיות קשות: כדי למנוע את האונס ההומוסקסואלי, מותר לאנוס את הנשים.  

השבטים הרשו לחטוף נשים מהכרמים

האורח מגלה יוזמה, מוציא בכוח את פילגשו לבני העיר, האונסים אותה ומתעללים בה כל הלילה. רק בבוקר כשהוא פותח את הדלת ומאיץ בפילגשו השוכבת על המפתן לקום ליציאה לדרך, הוא רואה כי היא מתה. הוא לוקח אותה לביתו, מבתר את גופתה ל-12 נתחים ושולח אותם לכל חלקי הארץ. הסיפור לא מתייחס לשאלה מה עשו המארח והאורח שעה שהאישה נאנסה באכזריות וההמון התעלל בה. האם לא הפריעו לעצמם באכילה ובשתייה? האם שמעו את זעקות האישה והתעלמו?

כתוצאה מהאירוע פורצת מלחמה בין שבטי ישראל לשבט בנימין. שבטי ישראל מחליטים לא לתת את בנותיהם לשבט בנימין, אך כדי שלא יימחה – הותר להם לחטוף נשים מן הנערות המחוללות בכרמים. בסיפור "פילגש בגבעה" מצוין כי חג מחולות הבנות נחוג "מימים ימימה", אך רק חז"ל מייחסים את החג לט"ו באב. וכך הפכו את האירוע האלים והחד-פעמי של חטיפת הנשים לאירוע קבוע וחוקי. 

היום שהפך לחג הקיטש

לפי דברי רבי שמעון בן גמליאל, "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים, שבהם בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו ... ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים ואומרות, בחור שא עיניך מה אתה בוחר לך" (משנה, סוף מסכת תענית). החג מתואר כחג טבע חברתי-עממי, חגיגה בכרמים כשהענבים מבשילים, ולכן הוא גם מתאים לזיווג. הנערות המחוללות מנסות לפתות את הגברים הצעירים בכרמים, רעיון הנראה כיום נועז ביותר.

בניגוד למעשה פילגש בגבעה, בו האשה מושלכת מהבית, תמונת ט"ו באב היא תמונה מתקנת: הנשים הצעירות יחדיו, בכרמים שופעי הענבים, מחוללות בצוותא, במרחב הציבורי המאפשר להן ביטוי. בשנים האחרונות הפך ט"ו באב בישראל ליום ולנטיין, חג האהבה בעולם המערבי, תוך ביטוי קיטש ומסחור בוטה. אגב, הקדוש הנוצרי הוצא להורג בשנת 270 לספירה משום שלמרות איסור הקיסר קלאודיוס השני שלא להינשא, כדי שהגברים יתמסרו רק למלחמה, השיא בסתר זוגות. ספק רב אם בחורי הישיבות יאמצו את המנהג העתיק ויחטפו את נערות האולפנה שיחוללו בכרמים.