בדיקת דם שגרתית שעברה בגיל 5 שינתה את חייה של רוית סגס. באותו בוקר לפני 19 שנה היא נכנסה לקופת חולים מחויכת, כף ידה הקטנה אוחזת בשולי מכנסיה של אמה. סגס התיישבה על הכיסא, הסיטה תלתל סורר ממצחה והושיטה ללא חשש את אצבעה הדקה לעברה של האחות. פתאום חשך עולמה. היא התעלפה וצנחה אל הרצפה. כשפקחה את עיניה וראתה ארבעה רופאים בחלוקים לבנים רוכנים מעליה, פרצה בבכי היסטרי.

אמה הייתה רגועה ושיערה שמדובר בתגובה קיצונית נקודתית. אלא שהתופעות חזרו על עצמן בכל פעם שסגס נדרשה לקבל זריקה או חיסון. ברגע שראתה את המחט רעד גופה ללא שליטה והדמעות זלגו מעיניה כמים. גם ההתעלפות הייתה חלק בלתי נפרד מהסצינה המבהילה.

רופא המשפחה אבחן מיד כי הפעוטה לוקה בפוביה מוכרת ממחטים והציע דרכים להתמודדות חלקית עם התגובות הלא רציונליות. מאז למדה סגס להשלים עם התופעה, המכונה בספרות הרפואית טריפנופוביה, ובמהלך השנים אף הצטרפו אליה שלוש פוביות נוספות - פחד משתק מפרפרים, מרופאי שיניים, ולחץ נפשי כבד הנובע מחפצים או מאנשים הנמצאים מצד שמאל של הגוף.

מילון הפוביותמילון הפוביות

בניגוד לרבים המתביישים בפוביות, שחלקן לא שגרתיות, ומשקיעים אנרגיה רבה כדי להסתיר אותן מהסביבה הביקורתית, בחרה סגס לחשוף באומץ את חולשותיה. היא התעלמה מהאפשרות כי חבריה יתרחקו ממנה או יביטו בה כמי שלוקה בהפרעה נפשית, והשאירה מאחוריה את הצחקוקים המלגלגים והבדיחות האישיות.

סגס הפכה לראשונה בעולם שאיחדה את כל 500 הפוביות המוכרות כיום למילון שלם ומקיף, שאליו מתלווים איורים ייחודיים, צבעוניים וקליטים. את הרשימה הארוכה, המאוגדת בחמישה כרכים, היא יצרה במסגרת עבודת גמר של המגמה לעיצוב תקשורת חזותית במכון הטכנולוגי בחולון (HIT), במטרה להנגיש את הפוביות ללוקים בהן ולמנוע שיפוטיות כלפיהם.

מי האנשים שיכולים ליהנות מהמילון שיצרת?
"אני מעריכה שהכרכים יכולים לשמש רופאים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים. לו לא יצרתי את המילון בעצמי, הייתי שמחה לקנות אותו. רק מי שסובל מפוביות מבין את הוואקום שקיים בנושא. לא מדברים על התופעה בתקשורת, ואין ארגונים או קבוצות תמיכה בנושא, כאילו מדובר בסוד נורא. כחלק מעבודת הגמר וכדי להציג את האיורים פתחתי לפני כחודש גם עמוד פייסבוק שנקרא באנגלית 'פוביה - מילון הפוביה השלם', והופתעתי ממספר הלייקים ובעיקר מהתגובות שהגיעו אלי לפרטי מכל העולם. אנשים מהפיליפינים וממקסיקו התעניינו בפוביות שלהם ואם יש להן שם. לכולם עניתי שאני רק סטודנטית לעיצוב ולא רופאה, אבל זה ממחיש עד כמה הם צמאים לידע וכמה קשה להם שהפוביות נשארות במחשכים כאילו מדובר במחלה מידבקת".

במהלך התחקיר, אילו מהפוביות הפתיעו אותך?
"פוביה מנשים יפות, מטעם חמוץ ומדעות של אנשים, שנחשבת לנדירה עד מאוד. זה פחד שפוגע בשגרת החיים של מי שלוקה בזה ומחייב טיפול נפשי מעמיק".

קלסטרופוביה. איורים: מתוך פרויקט הגמר של רוית סגסקלסטרופוביה. איורים: מתוך פרויקט הגמר של רוית סגס


איך מבחינים בין פחד שגרתי לבין פוביה?
"פחדים יש לכולם, אבל הם הופכים לפוביה כאשר התגובה אינה רציונלית. זה בסדר לחשוש למשל מכלבים, אבל אם אפילו החשיבה עליהם גורמת לחרדה מוגזמת, זוהי פוביה. יש אנשים שנכנסים להתקף פאניקה בלתי נשלט כאשר הם מתמודדים עם הפחד, וזה מה שקורה גם לי כשאני רואה מחט על מזרק מתקרבת לעברי או כאשר פרפר עף מולי. אנשים צוחקים עלי לפעמים וחושבים שאני מחפשת תשומת לב, אבל אני מקבלת את זה בהבנה. לא אמנע מדברים בגלל הפוביות ולא אשב ואבכה על מר גורלי. אני מתמודדת עם החרדות ולומדת לחיות כשהן כל הזמן סביבי. אנשים בעולם מתמודדים עם מחלות וצרות נוראיות, ואני לא צריכה להרגיש רע בגלל פחד מפרפרים. אז אני מסוגלת לצרוח באמצע הרחוב כאילו ראיתי מפלצת, וזה מצחיק אנשים, אבל אחר כך אני ממשיכה ללכת כאילו לא קרה כלום".



ברוכה הבאה לצה"ל


אף אחד במשפחתה של רוית סגס (24) מחולון לא שיער כי הילדה המוכשרת והערנית, שבגיל 9 כבר בנתה בעצמה אתרי אינטרנט, תנהל את חייה בצל ארבע פוביות, היכולות לערער את מנוחתו ושלוותו הנפשית של כל אדם ממוצע. בכל פעם שהתעלפה בעת חיסון בבית הספר או במהלך בדיקת דם, לוותה ההתעוררות בחיזיון על ארבעת הרופאים מהבדיקה הראשונה. הוריה לא נלחצו מתגובותיה הקיצוניות, משום שגם אמה נהגה להתעלף בילדותה במצבים דומים. אלא שבניגוד אליה התופעות של הבת לא נעלמו בגיל 18.

"גם הרופאים הגיבו ברוגע ורק אמרו לי לשכב על הגב ולהרים רגליים בכל פעם שאני מקבלת זריקה", היא מחייכת. "בנוסף החלטתי לבוא לבדיקות בלי עדשות מגע ואז אני לא רואה את המחט. אומנם הפסקתי להתעלף, שזה הישג מבחינתי, אבל עדיין לא הצלחתי להתגבר על הבכי ההיסטרי והרעד של הגוף".

הסבירו לך ממה זה נובע?
"הסיבה המדעית היא שהעילפון נגרם בשל לחץ נפשי ופעילות עודפת של אחד העצבים, דבר הגורם להאטה בקצב הלב ולירידה בלחץ הדם. המוח נכנס למצב של התגוננות בכל פעם שמחט עומדת להינעץ בגוף שלי. אף על פי שזו רק דקירה, בעיני רוחי אני רואה אותה נכנסת ויוצאת מהצד השני של הזרוע. המצחיק הוא שאני תופרת, מסוגלת לראות מחטים בטלוויזיה ואין לי בעיה להוציא לעצמי קוץ מהיד. הפוביה מתמקדת רק בזריקה עצמה".

התופעה מפריעה לך בחיי היומיום?
"זה לא הציק בשוטף, רק כאשר נאלצתי לקבל חיסון ואז אמא שלי הגיעה לבית הספר כדי להחזיק לי את היד. כשהתגייסתי היא לא הייתה לידי ועשיתי שם דרמה מטורפת. במשך שעה וחצי, בלי הגזמה, ישבתי מחוץ למרפאה בוכה ורועדת. החיילים חשבו שהשתגעתי. כולם עקפו אותי בתור עד שנשארתי אחרונה. החובש לא הבין מאיפה נפלתי עליו וניסה להרגיע אותי. שכבתי על המיטה, הסרתי את המשקפיים, אבל ברגע שקלטתי שהמזרק מתקרב אלי לא הצלחתי לשלוט על ההיסטריה. שני אנשים נאלצו להחזיק לי את היד כדי שלא אזוז והמחט לא תישבר. לאנשים מהצד זה נראה טראומטי, אבל אני כבר התרגלתי. זה לא הפריע לי לסיים לימודים בתכנות מחשבים או לשרת בצבא ב-8200. אנשים שואלים אותי מה אעשה בלידה, אם ארצה לטייל בדרום אמריקה או כשאזדקן ואחלה. אני תמיד עונה שילדים לא בטוח שיהיו לי, בחופשות אני מסתפקת באירופה, ואם אצטרך להתאשפז אז אבכה וארעד אבל לא אמנע מזריקה שיכולה להבריא אותי".

אני רואה שיש לך עגילים, איך התמודדת עם ניקוב החורים באוזניים?
"שיגעתי את אמא שלי במשך שנים ולרגע לא חשבתי שמדובר בהליך שדומה לזריקה. בחופשת פסח של כיתה ג' היא לקחה אותי לחנות והמוכרת הצמידה לאוזן ימין את האקדח שעושה חורים ולא ראיתי מחט. כשניקבו את אוזן שמאל התעלפתי על הסטנד של המשקפיים. המוכרת הייתה בטוחה שאני מתה ונוצר בלגן. לשמחתי, זה קרה אחרי שהיא סיימה, אחרת לנצח הייתי נשארת עם עגיל אחד".

נראה כי טיפולי שיניים משתווים אצלך לניתוח לב פתוח ללא הרדמה.
"צריך לקחת בחשבון שחוץ מזריקות יש לי גם פחד מרופאי שיניים, שנקרא דנטופוביה. אצלם זה סרט שלם, ואין סיכוי שאעבור טיפול כלשהו ללא גז צחוק כמו הילדים הקטנים. כשחויבתי לעקור שן בינה, זו הייתה סאגה מורכבת. במהלך זריקת הטשטוש התעלפתי, ואת הניתוח עברתי בהרדמה מלאה".



אין כניסה לפרפרים


פוביה, על פי הגדרתה, הינה פחד מוגזם או בעתה כרונית הנובעים ממצב כלשהו או מצפייה באובייקט מסוים. מדובר בהפרעת חרדה נפשית, חסרת היגיון, העשויה לשבש את מהלך החיים של הלוקה בה. המוכרות ביותר הן פוביות מגבהים, ממקומות סגורים או מעכבישים. מרבית הפחדים מתעוררים בעקבות טראומת ילדות, אולם חלקם יכולים לצוץ במפתיע גם בגיל הבגרות. הדרכים לטיפול הן שונות ואינדיבידואליות. יש מי שיעדיף להתנסות בהיפנוזה, אחרים יתרגלו דמיון מודרך או יפקידו את תעתועי מוחם בידיו של הפסיכולוג.

למרות הקשיים של הסובלים מפוביות, החשים כי חייהם מתנהלים לעתים בתוך סרט אימה, תגובתו של הקהל הרחב כוללת שלל בדיחות מעליבות, לעג או סלידה. לא קשה לנחש מה יעבור במוחו של אדם כאשר העומד מולו יתוודה על פחד מירקות, מרהיטים, מפרחים, מחמאת בוטנים, ממילים ארוכות, מצבעים שונים, מרחצה, מעוגות יום הולדת, מתמונות סלפי ואפילו ממבטא בריטי, שרבים מחשיבים אותו כסקסי דווקא.

פוביה ממחטים. איור: מתוך פרויקט הגמר של רוית סגספוביה ממחטים. איור: מתוך פרויקט הגמר של רוית סגס




אצל סגס התגלו שתיים מהפוביות בגיל מבוגר יחסית. הפחד מפרפרים, המסמלים לרוב חופש, יופי וטוהר, פרץ כאשר למדה בחטיבת הביניים. "גרנו בעבר ליד גינה ציבורית מוארת, ובחדר שלי היו המון פרפרים", היא נזכרת. "לא הייתה לי בעיה כל עוד הם היו רחוקים, אבל כאשר הם התקרבו אלי צרחתי. בהתחלה הופתעתי מהפוביה, כי בעבר ביקרתי בעמק הפרפרים ברודוס ולא הגבתי בהיסטריה. היום אני מקבלת מהיצורים הקטנים האלה חלחלה. מספיק שפרפר קטן ייכנס אלי לחדר כדי שאברח ולא אחזור עד שהוא ייצא".

יש סיכוי שאת מכניסה לך את הפחדים לראש?
"אמא שלי אומרת משהו דומה, אבל אני לא ממציאה. למי נעים לחיות עם פחדים שנראים בעיני הסביבה כמוזרים?".

ואיך החלה הלבופוביה, הפחד מאנשים הנמצאים משמאלך?
"זו תופעה שקיימת אצלי שנים רבות ושמתי לב אליה לראשונה בכיתה י'. לא שיערתי לרגע שמדובר בפוביה מוכרת יחסית. בהתחלה חשבתי שאני סתם מעדיפה שאנשים יעמדו מימיני, אבל עם הזמן למדתי שאם עומדים משמאלי ואני נאלצת לסובב לכיוונם את הראש, אז אני מקבלת סחרחורת. בעדינות אני זזה תמיד הצדה. אף על פי שזה נשמע כמו הפרעה דבילית ומצוצה מהאצבע, אני מכירה כבר שני אנשים עם אותה פוביה".

נשמע שההתמודדות עם החרדות כרוכה בהשקעת אנרגיה רבה.
"אני עושה את זה באלגנטיות ובלי שישימו לב. באוטובוס או ברכבת אלך לאורך הקרונות עד שאמצע מקום משמאל. בבילוי במסעדות עם חברים אני תמיד נכנסת ראשונה, ובסרטים מתנדבת לשבת בקצה ולא באמצע, כדי שלא יישבו משמאלי. רק בבית העזתי להקים את בני המשפחה. היום אני מתרגלת ישיבה סביב שולחן האוכל גם על כיסאות אחרים, כבר התרגלתי לשלושה מקומות".

ניסית טיפולים כלשהם כדי להתגבר על הפוביות?
"הציעו לי ללכת להיפנוזה, אבל לא בא לי להפוך לשפן ניסיונות של מישהו. הדבר הכי הזוי שהוצע לי היה ללכת לדיקור סיני. איך בדיוק אעבור טיפול כזה, שהוא התגלמות כל הסיוטים שלי, כאשר עשרות מחטים ננעצות אצלי בגוף? אני מעדיפה להתמודד בעצמי ולמצוא דרכים משלי להתגבר על החרדות".



מה עושים במעגל


ההחלטה לחשוף את הפוביות עלתה אצל סגס כבר בשנה הראשונה ללימודים במכון הטכנולוגי בחולון, כאשר הסטודנטים התבקשו לתאר בצורה חזותית התנהלות המפריעה להם. סגס בחרה להכין סרטון שבו המצלמה מכוונת אל רגליה, ובכל פעם שהיא פסעה מצד שמאל נשמעה מוזיקה מרגיעה. כאשר עברה לצד ימין נשמע רעש צורם המזכיר סיום שידורים בטלוויזיה.

פוביה מצילומי סלפי. איור: מתוך פרויקט הגמר של רוית סגספוביה מצילומי סלפי. איור: מתוך פרויקט הגמר של רוית סגס




"הלימודים הצליחו לשחרר ממני את החסמים, וזו הייתה הפעם הראשונה שבה דיברתי על הפוביה בקול רם עם עצמי ובוודאי שמול הסביבה", היא אומרת. "הסטודנטים היו בהתחלה בהלם, אבל אחר כך שאלו אותי המון שאלות, למשל מה אני עושה במעגל. הסברתי שאם יש מישהו לשמאלי אתעלם ממנו, ואם אתבקש להסתכל עליו אז אסובב את כל הגוף כך שאהיה מולו. אחרי השיעור אחת הסטודנטיות סיפרה שגם היא סובלת מאותה בעיה, וכשאנחנו מבלות יחד תמיד נצעד אחת מאחורי השנייה".

איך החלטת להפוך את החולשה שלך למילון?
"חשבתי על זה תקופה ארוכה והתחלתי לחקור את הפוביות. להפתעתי גיליתי שקיימים רק מחקרים רפואיים מקצועיים או תוכניות טלוויזיה שבהן צחקו על הסובלים מחרדות. גם כאשר חיפשתי רשימות באינטרנט, מצאתי שהן חלקיות או כאלו שבחרו ללעוג לפוביות מוזרות. החלטתי ליצור משהו חדש, רציני וידידותי למשתמש, שיכיל את כל הפוביות וההסברים עליהן, ושקלתי לקרוא לו פובילון. המטרה הייתה לגרום לבעלי הפחדים הקיצוניים להרגיש שהם לא לבד, שאין להם במה להתבייש, ובמקביל להעשיר את הקהל הרחב במידע. הסביבה לא מקבלת את החרדות בהבנה, ומאמינה שזו דרך לחפש תשומת לב ולא בעתה אמיתית עמוקה. לא מספיק הסבל מהפוביה, אנחנו גם צריכים להתנצל עליה. פרויקט המילון אפשר לי לשלב בין הרצון להוציא לאור את החרדות לבין האהבה שלי לציור ולעבודת מחשב".

לחמשת הכרכים שיצרה סגס מתלווים 40 איורים, בסגנון המזכיר עבודות פופ ארט של אנדי וורהול. כל איור מעביר את החרדה כפי שהלוקה בפוביה חש אותה. כך למשל מצויר הפרפר בעיניה של סגס: בעל פני עטלף מרושע. בכל האיורים היא משתמשת באותם ארבעה צבעים - שחור ואדום נועדו להביע את הדרמה והפחד, ואילו לבן וטורקיז ירקרק נלקחו מהעולם הרפואי בניסיון להשרות מעט רוגע. את האיורים הדפיסה סגס גם על חולצות טריקו, וחלקן נחטף עוד במהלך תערוכת הסיום של המגמה, שנחתמה בתחילת השבוע.

אילו תגובות קיבלת על הפרויקט?
"המנחה שלי, נעמה בנזימן, קיבלה את הווידוי על הפוביות בטבעיות, ולא צחקה או נבהלה. הרגשתי שגם קהל המבקרים התייחס למילון בעניין ובסקרנות, ומישהי אפילו הציעה לקנות אותו. עניתי שיש לי עותק אחד, אבל אם יבקשו ממני עותקים נוספים אשמח להכין את כל חמשת הכרכים, או לפחות חוברת קטנה המכילה רק את 40 הפוביות שאיירתי. אני מקווה שבעזרת העבודה שלי אנשים לא ישפטו אותנו, יתייחסו בסובלנות לסובלים מהפוביות ולא ימתחו עלינו ביקורת בשל מידע מוטה ומוטעה".