רבות דובר על השעות הארוכות שבהן נמצאים המתמחים בבתי החולים. משמרות שאינן נגמרות וטיפול בחולים ללא הפסקה, הם רק חלק ממנת חלקם של הרופאים בישראל, בדרך לצבירת הניסיון הטיפולי. אבל אם משמרת של 26 שעות נשמעת לכם בלתי אפשרית, מה תגידו על מרתון של 60 ניתוחים בעשרה ימים? זה בדיוק מה שעשה ד"ר אריאל ניימן, רופא מתמחה בכירורגיה פלסטית ברמב"ם אשר חזר לאחרונה מאוגנדה שבאפריקה, לשם נסע כחלק ממשלחת של "רופאים ללא גבולות".

בקומי, עיירה קטנה שממוקמת במזרח אוגנדה, לא רואים הרבה אנשים לבנים. האוכלוסייה שמתגוררת באזור, ענייה וכפרית בעיקרה, חיה חיים מסורתיים והיא מבודדת מהחלק המערבי יותר של המדינה האפריקאית. בית החולים המקומי שבקומי משרת את כל האזור, אך בהתחשב באמצעים הדלים והתנאים הקשים שעומדים לרשות הצוות הרפואי, מדובר במשימה לא פשוטה כלל וכלל.

ד"ר אריאל ניימן בקומי שבאוגנדה. צילום: אלבום פרטי

משלחת וולונטרית של ארגון "רופאים ללא גבולות", בשת"פ עם האיגוד האנגלי לכירורגיה פלסטית ומיקרוכירורגיה, הגיעה לאחרונה לאזור לביקור בן 12 יום, במטרה לסייע למקומיים ולהעניק להם טיפול רפואי מתקדם. המשלחת, שמנתה עשרה חברים, כללה צוות סיעודי מאנגליה וסקוטלנד, צוות אדמיניסטרטיבי מאנגליה, מרדימה מיפן, מתמחה מדנמרק, רופא בכיר בתחום הכירורגיה הפלסטית מגרמניה ונציג ישראלי אחד - ד"ר ניימן מרמב"ם. יחד עם המשלחת הגיעה מכולה, המכילה ציוד רפואי ותרופות, על מנת לאפשר תנאי טיפול בסיסיים שאינם קיימים בביה"ח המארח.

מאות אנשים הגיעו לפגוש את צוות המתנדבים, חלקם הלכו במשך ימים, בתקווה שאלו יצליחו לעזור להם בטיפול רפואי בבעיות שונות שמעיבות על איכות חייהם ועל התפקוד היומיומי שלהם. בתום יומיים של מרפאת מיון, בחרו חברי המשלחת 60 מטופלים שלהם יוכלו המנתחים לסייע באופן הטוב ביותר, בפרק הזמן הקצר העומד לרשותם.

ד"ר אריאל ניימן בקומי שבאוגנדה. צילום: אלבום פרטי

במשך עשרה ימים רצופים, עמדו ד"ר ניימן ועמיתיו בחדר הניתוחים המאולתר, זה לצד זה, כשהם מנתחים 12 שעות ללא הפסקה, מידי יום ביומו, את המטופלים שנבחרו. על מיטות חדר הניתוח שכבו פעוטות בני כמה חודשים, ילדים, בני נוער ומבוגרים, אשר נותחו לצורך טיפול בטווח רחב של בעיות רפואיות, כגון: שפה שסועה, שחרור צלקות, מומים מולדים בכפות ידיים ואצבעות, טיפול בכוויות, מומים באוזניים ועוד ועוד.

"התנאים לא היו פשוטים", משחזר ד"ר ניימן, "לעיתים עבדנו ללא חשמל, נאלצתי לנתח כשפנס הראש שעל ראשי מאיר את המנותחים, וכל מה שחוצץ ביני לבין המנתח השני הוא ווילון. בלשון המעטה, סיטואציות לא נורמטיביות לנתח. אך עשינו כל מה שיכולנו כדי לתת למטופלים את הסיכוי הטוב ביותר. הכוח המניע הוא הידיעה שזמנך קצוב. אם לא תספיק להגיע למטופל, הוא פשוט לא יטופל".