שוק תל־אביבי והקסם של ירושלים: אנשי 'מעריב' כותבים על המקומות האהובים
משפך הירדן הדרומי בצפון ועד פארק תמנע בדרום, דרך חופי השרון, שוק תל־אביבי והקסם של ירושלים, נופי המדבר של מכתש רמון והערבה ואפילו נתב"ג. אנשי "מעריב" כותבים על המקומות שהם אוהבים לטייל בהם
כתבי מעריבחומות ירושלים (צילום: יונתן זינדל פלאש 90)
תודה לרומאים עין יבקע // אלון צרפתי עין יבקא (צילום: פרטי)
אבא, חם לי. אבא, קר לי; אבא, יש לי חול בנעל. אבא, יש לי מים בנעל; יש לי קקי. אני גוועת ברעב; מתי מגיעים? מתי כבר חוזרים? המשימה להוציא את הילדים התל־אביבים המתנשאים והבינוניים שלי לטבע נתקלת בכל פעם בקשיים ובמהמורות, שעושים חשק בעיקר לעשות סיבוב פרסה, לחזור הביתה ולהזמין מוולט. הטבע הוא אויב וכך יש להתייחס אליו - עם המנטרה הזו, קשה להגיע רחוק. כל החשק יוצא עוד לפני שמגיעים לצומת סינמה סיטי גלילות (את הנ.צ הזה, אגב, הם מכירים היטב).
ולא שאני מאשים אותם - אני מאשים בעיקר את עצמי. רגע, למה להאשים את עצמי אם אני יכול להאשים את הוריי? מתברר שגם זיכרונות הילדות שלי לא כוללים טיפוס למצדה (רק בבני עקיבא) או מסע חוצה ישראל (גם באוטו זה נראה לי כמו משימה מייגעת).
הטבע היחיד שראינו היה בחופשה השנתית באוגוסט, בתוך אוהל גדול ממדים שמתאים לשבע נפשות בחופי הכנרת. הצעידה היחידה הייתה הליכת פינגווין על גבי חלוקי הכנרת, מהאוהל ועד לימה.
והנה, יש גם סוף טוב: ווי דיד איט! היינו בטבע, ואפילו נהנינו נורא. עד כדי כך נהנינו, שהילדים שואלים “מתי שוב?”. על מנת לצלוח את המשימה נדרש תחמון: הודענו לילדים שנוסעים לבית מלון בצפון (היו אלה ימי רגיעה, כמובן), ובו שתי בריכות (זה ממש קסם להם) ושתי ארוחות ביום (זה ממש קסם לנו).
בדרך, אמרנו מראש, עוצרים במעיין, להשתכשך במים. איכשהו, המילה “מים” בלבלה אותם. אולי דמיינו פארק מים, אולי לא הבינו מה פירוש המילה “מעיין”, אולי מלמלתי את הבשורה בלחש. קולות מחאה לא נשמעו באוטו. נשמנו לרווחה.
הגענו לעין יבקע, ובשמו העברי - מעיין הסוסים. מי המעיין בגליל התחתון ממלאים בריכה מלבנית באורך של כ־25 מטר ובעומק של מטר, ויש בה אפילו מדרגות המקילות את הכניסה והיציאה.
כל זאת הודות לרומאים ששלטו בארץ והקימו לעצמם מה שהכי קרוב לפארק מים. השמש הקדחתנית מעל, אל מול המים הקרים למטה, הופכים את הרחצה למסעירת חושים. המים צלולים (לא להתרגש כשתשמעו “אבא, יש פה חיה”. כן, ילדתי, זו שפירית), העומס בינוני ומאפשר אינטימיות משפחתית ולא פחות חשוב - אין קליטה סלולרית של ממש, כך שהילדים לא יכולים “להימלט” לטלפון. זה, כשלעצמו, כבר מזכה את הרומאים בפרס ישראל.
כל כך נהנינו, שבחזור מבית המלון, כשאנחנו תשושים ורק מחכים לחזור הביתה, לשכב על הספה, לצפות בנטפליקס ולהזמין וולט, הילדים ביקשו “בואו נעצור במעיין”. עם כל הכבוד לטבע, גם לנו יש גבול.
כמו שחוף צריך להיות חוף געש // דרור רפאל חוף געש (צילום: הדס פרוש פלאש 90)
לא די בכך שאני סרבן טיולים, גם השיר “קום והתהלך בארץ” עושה לי רע, משום שהוא בציווי. אף אחד מרצונו החופשי לא מתעורר בשבת ומתחיל להתהלך בתרמיל ובמקל. תניחו לנו לשבת בבית ולראות נטפליקס. מסלולי הטיולים דומים או נראה שכבר היינו בכולם בטיול שנתי. יער קנדה. סחנה. שביל הנחש. עשינו. ראינו. לא נהנינו.
קצת מסלול, קצת נחל, חצי מערה, ועושים צהריים בחוץ. עם זבובים, כיסא מתנדנד, ונזכרים ששכחנו משהו קטן וחשוב כמו פותחן, מלח או יתד לאוהל. אלוהים ישמור. אוהל. אין עונש תנומתי קשה יותר מלישון תחת כיפת השמיים. היחידים שנהנים מזה הם ילדים בני 17 שמנגנים גיטרה ומתרגשים מזריחה.
ובכל זאת, יש מקום שמצליח להפעים אותי כל פעם מחדש, וכמעט נס שטרם נבנה בו קומפלקס בניינים עם מרכז קניות. והוא חוף געש. הירידה עצמה היא בין שני צוקים כשקו החוף הולך ונפתח לאט כמו בחופי סן רמו האיטלקיים.
ככל שמתקדמים, הולכים ומתנתקים מהכל, גם מילולית - כי אין שם קליטה, ויורדים אל חוף נעים כמעט בתולי, כמו שחוף ים צריך להיות. פתוח, ליברלי ושקט. נטול משרוקיות, רעש מטקות עצבני או מציל שצווח ברמקולים. אם מדרימים ברצועת החוף, מגלים חופים נפרדים, חוף גייז, חוף נודיסטים וחוף מתבודדים. קשה להאמין שבמרכז מדינה שהולכת ונהיית שמרנית ודתית נמצא מקום ששום סמוטריץ’ או גפני עדיין לא איימו לסגור אותו.
קחו אוויר, הושיטו ידיכם לצדדים, הביטו לפנים, ימינה ושמאלה, אל המראה הבראשיתי שנגלה לעיניכם. אתם עומדים על המצוק, סמוך למרכז המבקרים, כאשר מכתש רמון נשקף כעל כף היד מתחתיכם, במלוא הודו ועוצמתו.
אחד מפלאי הטבע העוצמתיים ביותר לא רק בארצנו הקטנה, אלא בעולם כולו. משתאים למראה הנוף הבראשיתי הנשקף לפנינו ומתחתינו, יפי הבריאה, עוצמת המדבר, קטנות האדם. מביטים ולא מרפים. כמו מרחפים.
ניצבים על קצה המצוק של מכתש רמון. זהירות! מעידה עלולה להסתיים באסון. רוח גבית עלולה להדוף אותך קדימה. וקדימה פירושה - צניחה של עשרות מטר, ח”ו. נחש דק, מהיר תנועה, מגיח מאחד הסדקים, נע במהירות ונעלם בנקיק סלע. חושש מהאדם יותר מן התהום שעל סיפה זחל.
שביל מוסדר מתנהל לאורך המצוק הצפוני ומוביל אל סלע ענקי דמוי גמל. מכל נקודה בדרך המוסדרת אליו ישנה תצפית מרהיבה. הזוויות משתנות, הלב נפעם. איילים יביטו בתמיהה בהולכים על שתיים, ואם לא יפריעו להם, ימשיכו ללחך את מעט העשב.
במיוחד לחובבי גיאולוגיה – ואני אחד כזה, למרות שחלפו 55 שנה מאז לימודיי שלא הושלמו – זוהי חגיגה מרגשת. מיני הסלעים הקדמוניים, היפהפיים, מוצגים על מעקה מסלול עם דוגמיות והסברים, מלווים ביישומים המוצמדים לשלטים.
מראש ה”גמל” נשקפים היישוב מצפה רמון מצד אחד, נוף המכתש מצד שני. יצירת בראשית בת מאות מיליוני שנים. הסבר שטחי: קמר סלעים שהתרומם אי־אז, תוכו ה”רך” נסחף, התרוקן, והקמר צנח, הפך לקער אדיר, שעל שוליו אנו נעים, מתפעמים מנוף שאין כמותו בעולם. מי אתה האדם, ש”ימיו כצל עובר”, אל מול פלא הטבע הנצחי הזה.
מדוע אנו כאן כתף הינום // כרמית ספיר ויץ חומות ירושלים (צילום: יונתן זינדל פלאש 90)
בלב ירושלים, 755 מטר מעל פני הים, מול חומות העיר העתיקה, הר הזיתים ומדבר יהודה, במרחק קצר מבית אות המוצר, סינמטק ירושלים והכנסייה הסקוטית, ניצבת הגבעה שמזכירה מדוע אנו כאן. אל גבעת התנ”ך אפשר להגיע בשתי דרכים: האחת, בשביל־לא שביל פתלתל מכיוון תיאטרון החאן, סמוך לעמדת רענון (משקית) שהשאיר למזכרת הנציב הבריטי העליון סר ארתור ווקופ.
השביל מוביל לשטח ירוק זרוע פריחה משתנה בהתאם לעונות השנה: חצבים וסתווניות, כלניות, סביונים ומעוגים. כדאי לבקר בו, ולהתפלל חזק־חזק שהתוכנית לבנות עליו עוד בית מלון תיעלם. הדרך השנייה מפולסת ומוסדרת, בין הכנסייה הסקוטית למרכז מורשת בגין, מלווה בשלטי הסבר.
בחפירות ארכיאולוגיות שערך גבריאל ברקאי, שהעניק לגבעה את השם “כתף הינום”, התגלו בה חלק מהממצאים החשובים ביותר בארכיאולוגיה של העיר: מערת קבורה עם למעלה מאלף פריטים, בהם כלים מחרס וזכוכית, עצם ושנהב, חלקם חפצי יוקרה נדירים שמעידים על מעמדם של הנקברים.
החפצים מתוארכים לסוף תקופת הבית הראשון (המאה השביעית ותחילת המאה השישית לפנה”ס), תקופת השלטון הבבלי בימי שיבת ציון (המאות השישית והחמישית לפהנ”ס) ותקופת הבית השני. מרגשת במיוחד ברכת הכוהנים עשויה כסף טהור במגילות זעירות שנענדו על הגוף כקמעות עם נוסחי ברכת הכוהנים המקראית מספר במדבר, שמעידים על כך שהייתה נפוצה בימי הבית הראשון במאה השביעית לפני הספירה. אפשר בתום הביקור לקנח בכנאפה ובקפה או בארוחה במתחם התחנה הראשונה שנמצא במרחק מטרים ספורים מהאתר.
אגדה של שכונה כרם התימנים, תל אביב // דודי פטימר כרם התימנים (צילום: עדיאל בן שלום)
“יש שכונה קטנטנה, היא בלב עיר גדולה/אנשים הם אוהבים, לאכול מהמטעמים/יש שכונה קטנטנה, היא בלב עיר גדולה/רחובותיה צרים - זה כרם התימנים” – כך שרה אהובה עוזרי, מאגדות כרם התימנים, בתקליטה “קדימה בגאווה” בשנת 1978 וביטאה היטב את התחושה שאופפת כל מי שמגיע בפעם הראשונה, כמו גם בפעם המי יודע כמה - לכרם.
הפעם הראשונה שבה ביקרתי בכרם הייתה בילדותי. טיול משפחתי ברחובות הצרים ופליאה של ילד איך בניינים כל כך ישנים לא התפרקו. בבגרותי השאלה נשארה בעינה, אבל התווספה לה תשובה: כרם התימנים הוא אחת הפנינים הוותיקות, הסמליות, היפות והחשובות בתל אביב, הטומנת בחובה היסטוריה בת 118 שנים ונוסכת בך אווירה שהזמן עצר מלכת: השיבה שזרקה במבנים הישנים רק השביחה אותם.
המקומיים מהלכים בלבוש פשוט ובחיוך רחב; שאון המכוניות לא קיים והרעש והאינטנסיביות של העיר לא נכנסים לתוך השכונה; מרחוב אחד למשנהו אפשר להתענג מהניחוחות המכשפים של מסעדות הקונספט, מטיגון פלאפל ושיפודים, דרך ריח חזק של מרק תימני ועד ארומה של חומוס פול; ומדריכי הטיולים והתיירים הסקרנים שעוברים מרחוב לרחוב מגניבים עוד מידע לכל עובר אורח שבמקרה מזדמן למקום.
אני לא יכול לתאר את כמות הפעמים שבהן שוטטתי (ועודני) בכרם, הרבה בשל עיסוקי בתיעוד מוזיקה, שכן רבים מהמוזיקאים הוותיקים והסיפורים של ההיסטוריה של הזמר העברי בכלל והים־תיכוני בפרט – נקשרים לכרם: פגשתי פה לראשונה את אהובה עוזרי שסיפרה לי את קורות חייה.
ברחוב הסמוך לה פגשתי את משה בן מוש, הגיטריסט המיתולוגי שהקים בדיוק בשכונה זו לפני 52 שנה עם דקלון את "צלילי הכרם"; בן מוש גם לקח אותי לפגוש בבית מולו את המנטור שלו, הזמר משה משומר ז”ל שהקים בשנות ה־50 את "צלילי שבזי" שעל ברכיו צמחו דקלון, הוא, רמי דנוך ויהודה קיסר (חברי "צלילי העוד").
בהזדמנות אחרת פגשתי פה את חופני כהן ובעז שרעבי, גם בני הכרם, הם ואמנים נוספים סיפרו לי על ימים אחרים שבהם אנשים הסתובבו להנאתם בשכונה ושרו את נשמתם כדי לשמח את הבריות, לא חשבו על זמן ועל מרוץ עבודה יומיומי ובעיקר בחרו בפשטות.
כשצילמנו, הבמאי עופר פנחסוב ואנוכי, את הסרט התיעודי על אודות אהובה עוזרי בכרם, נחשפתי לעומק גם לסיפורי המאפיה של “חבורת הכרם” של טוביה אושרי ורחמים אהרוני (“רחמים לא ידע”), כנופיית הפשע המאורגן הראשונה בישראל, אלמנט שסקרן אותי עוד יותר לגבי תקופה סוערת, ולראות את המבנים, הבתים והאזורים שבהם כל העסקים ה”מסריחים” התנהלו רק הוסיף פלפל להיסטוריה של השכונה.
כרם התימנים הוא מקום שעד היום כשאני מבקר בו, אני יוצא עם עוד מידע, עוד ידיד או מכר שלא הכרתי לפני כן, עוד צלילים תרבותיים מפסקול העיר ובעיקר מרגיש שאני לשעה או יותר הצלחתי לעשות את הבלתי ייאמן ולחזור במנהרת הזמן לשנות ה־50. מי אמר שלא ניתן להשיב את מחוגי הזמן?
הישראליות במלוא עוזה נתב”ג // שי להב
המקום האהוב עליי בארץ הוא נתב”ג. ואני לא מציין את זה כפרובוקציה, אלא כסימון של הנקודה שהכי מפעילה אותי רגשית. לכל הכיוונים. בראש ובראשונה, כמובן, כיוון ה”המראות”. כל הזדמנות לצאת מסיר הלחץ שאנחנו נתונים בו היא מבורכת, והמסוע שלוקח אותך מסיום הבדיקה הביטחונית המעיקה ועד לפאתי הדיוטי פרי הוא הדרך האולטימטיבית אל החופש. יותר מכל שביל מדברי נידח המוביל למרחבים.
אבל בעודך על אותו מסוע, מברר לעצמך אילו חנויות אתה עומד לפקוד, אתה חולף על פני שורה ארוכה של צילומים בשחור לבן, שבכל פעם מחדש גורמים לנפש היהודית שלי להיות הומייה. הגששים, המעברות, מכבי תל אביב זוכה בגביע אירופה, שחרור הכותל.
הראש במחלקת הבשמים, הלב עמוק בתוך ההיסטוריה והתרבות של המקום הזה. ועכשיו, באופן טרגי, נוספו לתמונה צילומי החטופים שמלווים אותך לאורך כל המסוע. וחדוות הנסיעה מתערבבת בנקיפות מצפון עזות. ואתה חי את הישראליות שלך במלוא עוזה.
ויש גם את כיוון ה”נחיתות”. את הרגע הזה, שבו המטוס מתקרב לשמי הארץ. ולא משנה מאיפה שבתי, וכמה זמן נעדרתי, הנשימה שלי נעצרת לרגע למראה החיבור בין הים התיכון וקו החוף. ועם כל הבאסה של החזרה לשגרה, ושל האנשים הנחפזים ונהגי המוניות התחמנים, אני תמיד מרגיש בעקצוץ הזה, של חזרה הביתה. אחר כך כבר יותר קל הלחץ על העין השטופה.
שביל הבריחה פארק הירקון // מאיה בואנוס פארק הירקון (צילום: מאיה בואנוס)
בקצה רחוב אפור וארוך בתל אביב, עמוס עבודות תשתית ורכבת קלה, העונה לשם אבן גבירול, מתגלה לפתע עולם מנוגד. בחציית מעבר אחד אל עבר פארק הירקון האוויר הופך צח, ציוצן של הציפורים נשמע כמקהלה, ברווזים מסתובבים בין רצים על השביל, זוגות מחזיקים ידיים, ילדים רוכבים על אופניים, דייגים מתיישבים על קצה הנחל וסירות שטות בו.
קשה להאמין שכל זה מתרחש בלב תל אביב, אבל פארק הירקון הוא מתנת טבע גדולה לעירוניים שבינינו. בחודשי המלחמה גיליתי אותו מחדש, הוא הפך לאתר קבוע בשעות בוקר מוקדמות כשהתחלתי לרוץ את כל המראות שראיתי והעדויות ששמעתי. והוא, כספת פסיכולוג נינוחה, קיבל אותי בהבנה ובלי שיפוטיות.
כשני קילומטרים לתוך מסלול הריצה, ממש על הגבול שבין תל אביב לרמת גן ישנו גן חדש, שנקרא “גן החוויות והחושים”, גן מופלא לכל ההורים שבינינו. אבל אני תמיד מאטה על ידו, לאור הנוף שממול.
בדיוק בנקודה הזאת, ישנו פריים אחד שגם הוא נדמה לקוח ממציאות אחרת: נחל הירקון מתעקל, במרחק נראה רק אופק ירוק וניתן לרדת בו מהשביל הסלול אל שביל האדמה ולהרגיש שברחנו מספיק רחוק כדי לאסוף כוחות הלאה. כך שאם גם אתם זקוקים לבריחה קלה בפסח הזה, אין צורך להגיע לנמל התעופה וגם לא לעמוד בתורים אפשריים בכניסה לפארקים הלאומיים. בואו לפגוש אותי בפינה המיוחדת שלי.
יפה שם, ובחינם גן הנדיב // מאיר עוזיאל גן הנדיב (צילום: מאיר עוזיאל)
המקום היפה ביותר בארץ הוא בעיניי הגינה הקטנה שלי בביתי. אני לא אומר זאת כדרך אדם שטוען: מה ששלי הוא היפה ביותר. לא. זאת גינה באמת מופלאה ביופייה. אני מטייל שם כל יום. פעם קראתי על משורר סיני עתיק שכל חייו כתב שירים רק על הגינה הקטנה שלו. שירים עם שורות שמתארות את החרציות שפורחות ליד גדר המערב.
ושורות שמתארות את הפרפר שמרחף ליד הבמבוק שבצד צפון. הוקסמתי. אמרתי לעצמי: ככה צריך לחיות וככה צריך ליצור. זה היה כתוב בספר על תולדות האמנות הסינית, ולא מצאתי שוב את הספר או את שם המשורר. אם מישהו מקוראינו מכיר – אשמח לדעת.
אולם, בל נתחמקה. נתבקשתי לכתוב על מקום בארץ. אני כבר לא טייל גדול בארץ. כבר הייתי ברובה, החל מן הטיול השנתי הראשון שעשיתי למקווה ישראל בכיתה ג׳ ובו ראיתי כילד את עץ הפיקוס המופלא, מרובה הגזעים, ועד לטיולים מרחיקים יותר, אם כי קשה להרחיק בישראל. אי אפשר לאכול שתי ארוחות בשום נסיעה לקצה הארץ, לכל כיוון.
גן הנדיב (צילום: ענת משה)
המקום שאנחנו מטיילים אליו הכי הרבה הוא גן הנדיב. מומלץ. ליד זיכרון יעקב יש גן ענק ומטופח שבו גם מערת הקבר של הברון רוטשילד. יפה שם. הכניסה תמיד חינם. זה, והגנים הבאהיים הם דוגמאות לרמת הטיפוח שאליה צריך להגיע בארץ הקטנה הזאת שלנו.
אני מגיע לסיכום. מפעם לפעם, כדי להרחיב לעצמי את הנפש אני נוסע ליישובים היפים שביהודה ושומרון. לא חשוב איזה. אני כל כך אוהב לראות את היופי הזה. לפעמים אני סתם נוסע לאריאל, עושה סיבוב וחוזר לתל אביב, חצי שעה לכל כיוון.
מפעם לפעם יוצא לי לסייר במקומות אחרים וביישובים אחרים. לא מספיק. לאחרונה הייתי ביישוב ששמו כרם רעים, ליד נריה. אין דבר שאני אוהב יותר לראות מאשר בתים חדשים בארץ ישראל. טיילו. נוף מרהיב, גם נוף אנושי מרהיב. הכל יפה. כמה יפה.
הפתעה בכל ביקור חוף סידני עלי // לילך סיגן
המקום שאני מוצאת את עצמי חוזרת אליו מדי שבוע הוא חוף סידני עלי בהרצליה. קיץ, חורף, גשם, שמש קופחת ואיומי טילים לא עוצרים אותנו - אני ושתי חברות - ממסלול ההליכה הקבוע שלנו לאורך החוף, והים, מסתבר, הוא ממש לא אותו הים. בכל צעדה הוא משנה את פניו - לעתים תכול וזהוב ומחייך, לעתים צלול וכסוף, ולעתים סוער בזעם ומאיים לסגור עלינו.
בכל צעדה גם אנחנו קצת שונות. נסערות, נינוחות, מסכימות, מתווכחות, צוחקות, מתנשפות במעלה התלול של סידני עלי, נושמות לרגע את הנוף הייחודי מראש הגבעה לעבר הים הזרוע בסירות לבנות, ואז יורדות חזרה לחוף וממשיכות הלאה.
לפעמים החול רך וחמים, ורצועת החוף הנמתחת לאורכו רחבת ידיים ונדיבה. לפעמים הוא קר וטובעני, רצוף בצדפים מתפצחים ובאבנים חורקות, ולפעמים הוא צר וסגפן, מצריך רפלקסים חדים כדי שנעלי ההתעמלות לא יטבעו במי המלח.
בכל ביקור מחכה הפתעה - דילוג מעל מדוזות ענקיות ושקופות שנפלטו מהמים, צליחת נחלים קטנים שהתהוו בגשם האחרון, אימונים של מתגייסים נלהבים, גולשי סאפ ארוכי שיער, או שקט משכר כשצוקי הכורכר מתנשאים לצדנו ומזהירים ממפולת שלא באמת מתרחשת.
העצב, הדאגות והתסכולים תמיד נעלמים איכשהו בין הגלים. השיחה קולחת גם כשהרוח שורקת ומכה בפנינו, ומקשה עלינו לשמוע את ההגיגים על זוגיות, אמהות, עיצוב, עבודה, פוליטיקה ואנטישמיות. אנחנו צועדות בנחישות בעודנו מורידות ומעלות ממשלות, נוזפות בעולם על חוסר הגינותו, ומתנחמות בחברות שלנו ובכך ששרפנו קצת קלוריות.
בקסם של הערבה התאהבתי עוד כילדה. כשהיינו עוברים שם אחת לשנה בנסיעה השנתית המשפחתית לאילת, הייתי מביטה דרך חלון המכונית ותוהה מי גר שם באמצע שום מקום, מאחורי השלטים הבודדים שטופי השמש שמצביעים בעזרת חץ על מיקום של יישוב כלשהו שלא נראה לעין מהכביש.
לפני כמה שנים החלטתי לצעוד את שביל ישראל, לא ברצף אלא במקטעים בודדים ולא מעיקים על הרגליים. לערבה יש עונה קצרה במיוחד, חורף בימים שבהם אין הצפות ואביב. אחר כך מתחיל להיות שם חם מדי. את אחת מפיסות נווה המדבר היפות בערבה - היישוב צוקים, גיליתי אחרי צעידה של מקטע 46 בשביל ישראל. נקודת ההתחלה ביישוב ספיר ונקודת הסיום בצוקים, מסלול ארוך אבל ישר, ולא צריך להיות ספורטאי כדי לצלוח אותו.
אחרי צעידה שנדמתה כמו צעידה על הירח, ונוף ומרחבים של בריאה אלוהית, הבנתי שצוקים הוא פנינה בפני עצמה ולא רק תחנת עצירה. בפעם השנייה הוא היה נקודת היעד. שלושה ימים של השלה ותכנות מחדש של הנפש. כפר אמנים קטן, קפה פשוט, ספסל על קצה צוק שישבתי בו עם מחברת ועט כמו פעם. ובלילה מחוץ לבקתת העץ הפשוטה הדלקנו מדורה והבטנו בכוכבים.
יש במדבר יראה אל מול טבע עוצמתי, שמעורבת בהתרגשות. אי אפשר תמיד להכיל את העוצמות הללו בזמן אמת אבל הן נשארות שם בלב, ואני מוצאת את עצמי עורגת אליהן שוב ושוב.
לא חייבים להיות מיטיבי לכת או לסגור צימר יקר כדי ליהנות מהערבה. אפשר לעצור שם גם בדרך ל־ או בדרך מ־ לקפה וארוחת צהריים, לטייל קצת במקום היחיד בארץ שאולי מצליח להכניס קצת שלווה. ולשתוק.
גלויה מעולם הולך ונעלם שוק לוינסקי // ניר קיפניס
אם הייתה לי רק שעה אחת לבלות בתל אביב, הייתי בוחר לבלות אותה בשוק לוינסקי - גלויה מעולם הולך ונעלם שאת שרידיו אפשר למצוא עדיין בין רחוב העלייה לרחוב הרצל ובין דרך יפו לרחוב פרנקל.
השוק הזה, פעם שער הכניסה לשכונת הסלוניקאים על שם דוד פלורנטין, היה מאז ומעולם שוק של חומרי גלם משובחים ומעדנים, עוד בימים שאלה כונו “דליקטסים”.
אתם יכולים להתחיל בפאתי היעד, באברמנטו שברחוב דה־פיג’וטו, להמשיך דרך המסעדות הפרסיות שעל רחוב נחלת בנימין לחנויות התבלינים שבמפגש עם רחוב לוינסקי, לפנות ימינה אל המעדנייה המפורסמת של חיים רפאל, היכן שבנו, צדיק רפאל עוד משרת לקוחות, או לפנות שמאלה כדי להחזיר קצת קלוריות בצורת בורקס לגוף. העיקר שלא תשכחו להציץ באהרוניקו, שמשקיף על גיל 90 מלמעלה ועדיין מפלט דגי מטיאס או פלמידה ביד אמן.
אם אצה לכם הדרך נוכח התור המשתרך מול הכניסה לחיים רפאל, אתם מוזמנים לסור אל יום טוב שממול ואם בא לכם ללגום בירה, איציק הבן וליאור הנכד יחכו לכם ליד הברזים אצל מתי המקלל, בפינת הרחובות מטלון וזבולון.
דווקא בשנים האחרונות, שבהן פורח השוק כמרכז קולינרי בעידן "מאסטר שף", שרויה איזו תוגה על ותיקיו: המאפייה הסלוניקאית כבר נסגרה ובמקום חנויות תבלינים צצים מיזמים חדשים. עולם מתחדש או הולך ונעלם?
ההמלצה שלי: פנו לעצמכם בוקר אחד (רצוי לא בשישי, עת השוק הומה אדם), טיילו ברחובות הקטנים, התפנקו במליח, חריץ גבינה או “שניט” של בירה - והחליטו בעצמכם.
חורשת האקליפטוס, הגשר, הקיאק שפך הירדן הדרומי // יוסי יוסף
אם אתם מחפשים מסלול קומפקטי, פסטורלי בעל ערך תרבותי – הגעתם למקום הנכון. ברדיוס די קטן תוכלו לחוות את קסמו של שפך הירדן הדרומי. כביש הגישה לקיבוץ כנרת מפריד בין שני אתרים, האחד היסטורי ובעל משקל תרבותי והשני מתחם מיוחד לשיט קאנו אינדיאני.
בנסיעה דרומה על כביש 90 פונים אל קיבוץ כנרת, כ־100 מטר אחרי, שוכנת לה מצד ימין חורשת האקליפטוס המיתית משירה של נעמי שמר, שבה תוכלו לטייל בין עצי האקליפטוס ולחפש את הריח המלוח החמקמק שעל המים. המסלול קצר ונמצאים בו שרידי בית המוטור ששימש בתחילת המאה הקודמת כמתחם לשאיבת מים מהירדן עבור חלוצי המקום.
בהמשך הדרך תוכלו לצעוד לאורך ביצת כנרת העתיקה שמורכבת מקבוצת בריכות ועצים פסטורליים שמספקים תפאורה מושלמת לפיקניק קצר. משם תוכלו לנוע מזרחה ולהגיע למטע התמרים הראשון שננטע אי פעם בישראל והוקדש להנצחתה של רחל המשוררת. יש לציין שהמקום משולט ויש הסברים מפורטים על כל אתר.
אחרי שהנעתם את הגוף והזעתם טיפה, תוכלו לחזור אל כביש הגישה, לחצות אותו ולהגיע אל מתחם “רוב רוי”, שם תחכה לכם אתנחתה צוננת שמציע חוויה אינדיאנית ייחודית עם פעילויות מגוונות כמו בניית רפסודות, משחקי תצפית, איפור אינדיאני, שיט לילי בקיאקים, סדנאות אמנות, אפיית פיצות אינדיאניות וטיולי ג’יפים בנופי עמק הירדן. מסלול השיט באורך של כשלושה קילומטרים, כשעה וחצי, עם מתקני נוחות ומזנון.
ללכת במדבר פארק תמנע // ענת משה יום שכולו חוויות בערבה הדרומית (צילום: ארכיון פארק תמנע)
כעירונית גמורה, יש משהו שמרתיע אותי במדבר: השקט המוחלט, הקליטה הסלולרית המקרטעת, היעדר האפשרות לקפוץ בתשע בערב לקנות משהו שחסר. והאמת היא שבאופן כללי, התחלפות צבעי הנוף לחום על גווניו בדרך לאילת תמיד עוררה בי איזושהי אי־נחת, לעומת הירוק של הצפון שתמיד מרחיב את הלב ונוסך אופטימיות. אבל אז, איפשהו בימי הקורונה שבהם הסבירו לנו שרחוק מבני אדם זה טוב, גיליתי את היופי של המדבר. את המרחבים האינסופיים, את האופק שמבט אליו אינו מגלה אף בניין אחד לרפואה, ואת השקט הזה, שאין בשום מקום אחר.
ואם יופי אינסופי ושקט, אז פארק תמנע מציע את כל זה וכבונוס גם את נקודות הציון המרשימות שאסור לפספס - עמודי שלמה והפטרייה המפורסמת. הטיול בפארק רחב הממדים מזכיר מראות מחו”ל ומאפשר להתוודע לנוף מרהיב ואתרים שונים, שגם מבוגרים וגם ילדים יכולים למצוא בהם עניין.
בפארק יש גם מתחם לינה, עם אפשרויות לינה שונות – מאוהלים מכל מיני סוגים ועד קרוואנים. וכשהערב יורד ואת השמש הקופחת מחליף הירח, שבהיעדר אורות העיר, מאיר לבדו את הלילה, או אז, בחושך ובשקט המוחלטים, אפשר באמת־באמת להתנתק מהכל.
כשרוצים להחזיר נשימה נחל ציפורי וטחנת הנזירים // מיטל שרעבי נחל ציפורי (צילום: מיטל שרעבי)
כמי שהמון שנים עוסקת בתיירות, אין יום חמישי שאני לא מקבלת בו הודעות מחברים ומשפחה שדורשים המלצה לטיול לשבת. כמובן שיש כאלה שכבר מתורגלים בהליכות ונכנסים אצלי להגדרה של מיטיבי לכת, אך לא פעם הפניות הן מחברים עם ילדים קטנים שמחפשים הליכה קצרה במסלול שבו ניתן לראות קצת מים ולא רחוק מדי.
לאותם מטיילים מזדמנים אני תמיד ממליצה על קפיצה לנחל ציפורי – שהוא אחת מהפנינות הקסומות במדינה ומקום שאני תמיד חוזרת אליו כשבא לי להחזיר נשימה.
אורכו של נחל ציפורי הוא 32 קילומטרים, והוא מיובליו של הקישון. הנחל למעשה מתחיל לזרום בהרי נצרת ויורד עד עמק זבולון. ובעוד שהנחל כשלעצמו הוא אטרקציה, בסמוך אליו תמיד ניתן לראות גם פריחה עונתית, עצי פרי ואת טחנת הנזירים המפורסמת. המסלול שלאורך הנחל קליל, כך שהוא מתאים מאוד גם אם יש לכם ילדים קטנים. בכל מקרה, המסלול הוא הלוך חזור באותה הדרך.
יש הרבה כניסות לנחל, כל אחת מציעה הפתעות משלה, אבל אחת הפופולריות אצל משפחות מתחילה כאמור בטחנת הנזירים. הטחנה, שעומדת בלב כל הירוק, שימשה בעבר כטחנת קמח ואף הייתה מקום מגורם של בני המנזר הכרמליטי. לצדה יש המון אזורים שבהם ניתן לעצור לפיקניק או סתם ליהנות מהשמש הנעימה.
אחרי ארוחה קלה מתחילים ללכת בשביל המוסדר עד לעין יבקע – הלא הוא מעיין הסוסים, והמקום היחיד שבו ניתן לטבול, מאחר שאסור להיכנס לנחל. אם אתם לא רוצים ללכת כשני קילומטרים עד המעיין, אתם יכולים ללכת לאורך הטיילת המוסדרת כמה שבא לכם ולחזור על עקבותיכם.
עדיין פסגת המסלולים ירושלים // שרי מקובר-בליקוב
מפת ישראל מסעירה ומזמינה. יש בה עושר אינסופי של גיא והר, תלמים ונביעה, מדבר ונוף קדומים. ואף שהצפון מכושף, המרכז חדשני והדרום, ובכן הדרום עדיין ערפילי ומתאושש, אני על ירושלים. אולי בגלל שכילדה היא הייתה האטרקציה הלא מעורערת שלנו, אי־שם בין הכרכרה של מונטיפיורי והמשעולים שכבשנו בגן הפעמון.
מה לא עשינו בבירה הנכספת? קפצנו למעיין הנסתר בעין כרם בבגדים ונעליים, אחותי הבכורה שחתה עם הגיטרה, האמצעית הפילה את האוכל למים, אמא הלכה לאיבוד בצל מטעי הזיתים ואחי הקטן טבע במעמקים עד ששלפנו אותו, יורק ומפרפר, ובכיסו דגיגוני רקק. מה לא מצאנו בירושלים? פסיפס בימין משה, שועל נדיר בגן החיות התנ”כי, פלאפל פריך וניחוח שמרים וקינמון בסימטאות השוק.
גם היום ירושלים הייתה ועודנה בעיניי פסגת המסלולים. בכל עיקול, על כל מרצפת, אפשר ללמוד היסטוריה ותרבות. בכל פינה, בכל סמטה, אפשר למצוא נציג של אלף ואחד זרמים: יהודי וערבייה, חרדי ודתייה, קיצוני ומתונה, ליטאי וחסידה. זה במעילו וזו בגלימתה וכולם ביחד מרתקים ומסעירים ומספרים את ירושלים שלהם. גם היום מחנה יהודה הוא השוק הכי מטריף חושים, וממילא צבעונית ותוססת, הכותל מרגש וברובע היהודי כל תושב הוא סיפור וכל עבדקן משיח. ולא רק לגלידה יש טעם של ירושלים, גם ללחם יש ניחוח ומרקם של עיר בירה.
מכל המקומות, ירושלים הייתה ותהיה הבחירה שלי ליום מסלול קצר או לשבוע משפחתי. כי היא עיר של ניגודים, ללא פשרות, ללא הפסקה, ייחודית, מלאה סודות וטעמים, פינות חדשות ושכונות עם אופי. היא שפויה וגם יצרית, חמה וקהילתית ולפעמים גם מטרידה ועוכרת שלווה.
אבל התנועה האנושית המתחוללת בה בכל שעות היממה חמימה ומרתקת, ספוגה אקדמיה ותרבות, ניגון תלמוד מרנין, תום ותמימות, ענווה ואינטלקט. ירושלים. כל גרוטאה בה שרידי בית המקדש. כל שבר זכוכית - היהלום של קליאופטרה. וחלווה ופיסטוק - וכל זה ארוז באווירה הייחודית, המהפנטת, של נחושת ושל אור.
