מי זה האיש עם השפם? זה אלי כהן. עכשיו, ממש עכשיו, הסורים תופסים אותו בדמשק. ושם, מאחורי הזכוכית? זה אדולף אייכמן הנאצי במשפט שלו בישראל. והנה יוסף טרומפלדור, עם היד האחת, בקרב בתל חי. וזאב ז'בוטינסקי, מאחורי הסורגים, בכלא עכו. ודוד בן־גוריון. ושרה גיבורת ניל"י. ו"כנר על הגג". אבל אני מתעניין בבריכה הקטנה עם הקול הגדול. טרזן שואג והתנין נבהל. הוא כל כך דומה לגיבור שלי, מהסרט וגם מסדרת הטלוויזיה. קשה להאמין שהוא עשוי, כמו כל חבריו, משעווה. 

יש רגעי אושר בודדים שנשארים איתנו מהילדות. אני זוכר את המכוניות המתנגשות בלונה פארק. את חנות הענק "נעלי פיל" בפתח נחלת בנימין. את הצלם שהמתין לנו בטיילת ליד הים. ואת ההתרגשות הרבה בכניסה למוזיאון השעווה דרך צינור המראות. המוזיאון הזה אומנם לא היה בדיוק מדאם טוסו, וחלק מהדמויות, הבה נודה, לא היו ממש דומות למקור, אבל עם כל הכבוד, אסתר רוטשחמורוב וטל ברודי גרמו לעיני להיפער וללב הקטן שלי להלום מהר יותר. זה קרה אי שם, מזמן, בתוככי המפלצת האורבנית שנקראת מגדל שלום.

מוזיאון השעווה נסגר מזמן. גם הקרוסלה שב"מאירלנד" נפחה את נשמתה. ובכלל, איך נאמר זאת בעדינות, ממגדל שלום נותר בעיקר הבניין המכוער, המיותר, התקוע לו בלבה של העיר, במרומי רחוב הרצל. הדעיכה של גורד השחקים הראשון בתל אביב כמעט מובנת מאליה, אבל כעת, כשהמגדל הזה מציין 50 שנות גובה, אפשר לערוך חשבון נפש קצר, שיסתיים כנראה במפח נפש.

יראה מול עוצמה

סיפורנו מתחיל 60 שנה לפני כן, ב-1905, עם הקמתו של בית הספר העל יסודי העברי הראשון בעולם. בארבע השנים הראשונות מאז נוסד לבית הספר לא היה מבנה או שם, ותלמידיו הסבו אל שולחנם של ד"ר יהודה לייב מטמון-כהן ואשתו פניה בדירתם הקטנה ביפו. רק ב-1909 עברו לבניין האגדי שנחנך במפגש בין רחוב הרצל לרחוב שייקרא אחד העם. הרחוב, האדם, המיתוס, התפקיד שמילא בנימין זאב הרצל בתולדות האומה המתגבשת, העניקו לבית הספר את שמו, "הגימנסיה העברית הרצליה". 

פיגורות עתידיות ביישוב העברי כמו משה שרתוק (לימים ראש הממשלה משה שרת), דב הוז, אליהו גולומב, ואף משה מנוחין (אביו של הכנר הנודע יהודי מנוחין), למדו בכיתות ששכנו בבניין המסוגנן, המעוטר, יוצא הדופן לכל הדעות. על התכנון הופקדו האדריכל יוסף ברסקי והצייר והפסל בוריס שץ מבצלאל. התוצאה הייתה המבנה החשוב ביותר בעיר העברית הראשונה, לב לבה של העשייה החינוכית והתרבותית. למעשה, תל אביב נבנתה סביבו. היום, כשהפכה לכרך זרוע מגדלים (הראשון שבהם הוא כמובן אותו מגדל שלום), מותר להיאנח ולתהות מה קרה לעיר הקטנה, הלבנה, הצנועה, שנדרסה תחת גלגלי ההון.


קם על הריסותיה. גימנסיה הרצליה, 1936. צילום: זולטר קלוגר, לע"מ 
 

השנים חלפו. והזמן, כמו שאומרים, עשה את שלו. מספר התלמידים גדל בהתמדה וזוהרו של הבניין הועם. הוא גם החל להתפורר. כבר במארס 1940 הוחלט בישיבה של מועצת העיר (עיריית תל אביב עדיין שכנה אז בבניין המקסים ברחוב ביאליק) על הריסת המבנה כדי שרחוב הרצל ימשיך את תנועתו לכיוון הים. הסערה הייתה גדולה, אבל המכונה נעה קדימה. ותכף יגיעו היזמים. קראו להם האחים מאיר. הם נולדו ברומניה, עלו ארצה ב-1921 ולמדו, ניחשתם נכונה, בגימנסיה הרצליה. בשנות ה-30 החלו לעסוק בנדל"ן, וכשכשלו עברו לתעשייה, לטקסטיל, לבנקאות ולהשקעות.

עסקיהם שגשגו, בארץ ובחו"ל, וב-1959, שנה אחרי שתלמידי הגימנסיה עברו למשכן החדש ברחוב ז'בוטינסקי, התפנו לפרויקט הגדול שלהם, פרויקט חיים: הקמת מגדל שלום מאיר על שם אביהם המנוח. יצחק פרלשטיין, גיסו של האח מרדכי מאיר, היה האדריכל שהתבקש לתכנן ולהפוך את החלום למציאות יחד עם גדעון זיו ומאיר לוי.

הבנייה נמשכה שבע שנים תמימות. בשנים הללו הספיק בן־גוריון לפנות את כיסא ראש הממשלה לטובת לוי אשכול, וישראל חוותה רווחה כלכלית ושקט ביטחוני יחסי בגבולותיה. תל אביב הייתה הלב הפועם של הכלכלה והמסחר הישראליים. תושביה הביטו אל מעבר לים והרגישו, לפעמים, קצת כמו באמריקה. מגדל שלום העניק להם את הצמרמורת שעוברת בגוו של כל אזרח ישראלי שנוחת לראשונה בעיר ניו יורק וחווה את היראה שמול העוצמה.

בינואר 1965, עם חנוכתו, על 34 קומותיו, 142 מטרים בסך הכל, היה מגדל שלום הבניין הגבוה ביותר במזרח התיכון (עד סוף שנות ה-70), ובאסיה, באפריקה ובאוקיאניה. יותר מכך, בעת חנוכתו היה מגדל שלום אחד מעשרת המגדלים הגבוהים ביותר מחוץ ליבשת צפון אמריקה. רק ב-1999, 34 שנים תמימות מאז פתיחתו, כשהושלמה בנייתם של מגדלי עזריאלי, איבד את התואר "גורד השחקים הגבוה בישראל".

מיוזמי הבניין. משה מאיר 
 

עם פתיחתו, הגדיר העיתון "דבר" את המגדל המלבני, מעין קופסת סיגריות מוארכת, "ביטוי ארכיטקטוני ליופי ופונקציונליות", ציין כי האווירה בו "תכליתית, נוחה ואלגנטית", וחשף שיש כאן "מיזוג אוויר מלא" (!) ואף "מעליות נוסעים אוטומטיות" (!!).

ישראל הקטנה זינקה לעבר העתיד מתוך מעלית בבניין משרדים מודרני, שכלל חניון תת־קרקעי, חנות כלבו, חדרי מלון, משרדים, וכמובן, התצפית ההיא על הגג, במרפסת, אחת האטרקציות הגדולות עבורנו, ילדי העיר. כשהגענו עד לשם, למעלה, הרחקהרחק מהחדר האינטימי שלנו, זה נראה כמו חלום. העיר שלנו השתרעה תחתינו כמו דגם מחנות צעצועים. ואת הטלסקופים האפורים הזזנו בהתלהבות מצד לצד.

היה זה גם הלוקיישן המושלם לדייטים רומנטיים, פגישות עסקיות וסרטי קולנוע. כבר ב-1967 צולמו במקום רגעים מתוך הקומדיה הישראלית "עליזה מזרחי" ו-25 שנה אחר כך חרכה ענת וקסמן את המסך כשוטרת מתוסכלת שלוקחת בני ערובה באפיזודה "גט" מתוך הסרט האורבני המצליח "סיפורי תל אביב", שעליו גם זכתה באוסקר הישראלי, פרס אופיר לשחקנית הטובה ביותר. 

הרפתקה נעימה וזמנית 

סופו של הסרט שבו מככב המגדל כבר 50 שנה הולך ומתקרב. הסצנות הקשורות בו נעשות עצובות ואפרוריות משנה לשנה. כי מה שטרנדי ומעורר השתאות ב-1965 עלול להיות מגושם ופתטי בשנים שיגיעו אחר כך. בדיוק כמו סיפורה העגום של הרכבת התחתית, שאחת מתחנותיה הייתה אמורה להיחפר בדיוק מתחת למגדל.

הניסיונות להצלת המונומנט המתכלה לאטו, שאיבד את הבכורה למגדלים רבים אחרים שצצו כפטריות אחר הגשם, בסיועם האדיב של ראשי העיר שלמה להט ורון חולדאי, היו רבים. ב-2003 שופצו כמה מהקומות העליונות כדי שיהפכו לדירות יוקרה קורצות, אבל שבע שנים לאחר מכן, בחורף 2010, פרצה שריפה במרומי המגדל והעשן היתמר בכל רחבי העיר.

הפסיפסים בכניסה המערבית לבניין, של נחום גוטמן ושל דוד שריר, עדיין מרהיבי עין. אך גם הם לא יסתירו את המחדל הגדול בעצם בנייתו של הבניין המוצק הזה ללא שום קשר למה שמתחולל סביבו, כמין ענק רדום שסביבו מתרוצצים אנשים אנה ואנה. היום ספק אם מגדל שלום היה כלל מוקם. גימנסיה הרצליה, מותר להניח, הייתה עוברת שיפוץ ושימור, ומעניין עד כמה נוכחותה בדרום העיר הייתה משפיעה על אורח החיים ועל הרכב האוכלוסייה. במבט לאחור, אפשר לומר שהרווחנו הרפתקה נעימה אך זמנית, אבל יכול להיות שהפסדנו את הנצח התרבותי.