ליסבון, פורטו, קואמברה וגם פארו במחוז אלגארבה הם שמות מוכרים פחות או יותר כיעדי התיירות של פורטוגל, שנעשתה פופולרית במקומותינו מאז שהחלו ארקיע וסאן דור לטוס לשם. השם אלנטג’ו (Alentejo) לא אמר לי הרבה כאשר קיבלתי את ההזמנה לבקר בחבל ארץ זה, שהוא הגדול מבין שבעת מחוזותיה של פורטוגל. המחוז, כשמו, ממוקם מדרום לנהר טג’ו, הנהר שעל גדותיו יושבת ליסבון. במזרח הוא גובל בספרד, ממערב לו מונח האוקיינוס האטלנטי ומדרום לו מצוי חבל אלגארבה. למרות גודלו, מחוז אלנטג’ו דליל בתושבים, רק כ־750 אלף איש מתגוררים שם, כ־7.5% מכלל תושבי המדינה, והוא נחשב כארץ בתולה בכל הקשור לתיירות מחו”ל. אפשר לשער שפרובנס וטוסקנה נראו כך לפני עשרות רבות של שנים.

ביקור באזור עני יחסית אשר טרם נחשף למסחור של ענף התיירות הוא חלומו של כל מטייל. לאלנטג’ו יש רשימת היצע מכובדת למדי: אתרי שימור מוכרים של אונסק"ו, חופים ציוריים, תעשיית יין מפותחת ובעיקר שלווה, “זן” בלשונו של עלון הפרסומת שמפיצה לשכת התיירות המקומית או “אמנות הלעשות כלום” לפי הסברו של המלווה שלנו, רובן עובדיה, איש הקהילה היהודית של ליסבון. שהינו בצפון חבל אלנטג’ו בשלהי חודש מאי ותמונת הנוף של המישורים והגבעות הייתה ירוקה. מארחינו מיהרו להבהיר כי בתוך שבועיים־שלושה ישתנה גון פני הקרקע לצהוב וחום, תופעה המוכרת לנו היטב. עם זאת, המרחבים של אלנטג’ו משופעים חורשות של עצי זית ועצי שעם, כך שמחשבה כי מדובר במדבר אינה במקומה. בצל החורשות רועים בקר, חזירים וצאן. הללו, יחד עם דגה ופירות ים, הם מרכיבים עיקריים במטבח המקומי המשובח. כל ארוחה תלווה ביין – תושבי פורטוגל הם בראש הטבלה העולמית לצריכת יין לנפש – ומחוז אלנטג’ו הוא ספק היין העיקרי של פורטוגל. המסעדות המקומיות, שמחיריהן שווים לכל נפש והן זולות בהשוואה למה שאנו משלמים בישראל, עושות שימוש רב בשמן זית, כוסברה וקינמון, המעניקים נופך מעניין לתפריט המקומי. שמה של מנת הטפאס או המזטים המקומית, שמצליחה לעורר תיאבון להמשך הארוחה, הוא פטישקוש.

קסטלו דה וידה. אורה. צילום: מאיר בלייך

אלנטג’ו ספוגה בהיסטוריה, החל ממגליתים מתקופה קדומה, עבור בממצאים שהותירו הרומאים, דרך הסמטאות שנבנו בתקופת שלטונם של המורים המוסלמים וכלה במפעלי הבנייה של הכנסייה ואלו של הממלכה. הייחוד של אלנטג’ו הוא שחשים שם כאילו חוזרים 40 שנים לאחור. פורטוגל חוותה מהפכה ב־1974 שבה סולק הדיקטטור אנטוניו סלזאר. אחת מתוצאותיה הייתה שהאיכרים ששוחררו מאריסותם בחבל ארץ זה החלו לתמוך במפלגה הקומוניסטית ועד היום הם לא חדלו מאהדתם לתנועה המניפה דגל אדום. באופן כללי, מספר חברי הפרלמנט הקומוניסטים גדל בהתמדה בשנים האחרונות. תחושת ה”בחזרה למאה ה־20” אינה מתמצה בכך. תנועת כלי הרכב מחוץ לערים ובתוכן היא דלילה, עסקים רבים הם משפחתיים ובבתי קפה יושבים רק פנסיונרים. צעירים כמעט שלא נראים והתחושה היא שהכל מתנהל בעצלתיים.

קירות חרסינה

העיר אוורה (Évora), שנמצאת כ־150 ק”מ ממזרח לליסבון, היא בירת אלנטג’ו. עיר ימי ביניימית מוקפת חומה, שבתיה צבועים לבן וחלונותיהם מוקפים פסי צבע בגון החרדל. אוורה, שהיא עיר מורשת של אונסק"ו, נוסדה עוד לפני הספירה בידי הקלטים, ומימי הרומאים נותרו במרכזה עמודיו של מקדש ומרחצאות. היא מתגאה באוניברסיטה שהוקמה במאה ה־15 ובכיכר מרשימה, Praça do Geraldo, המוקפת אכסדראות. מדרחוב “5 באוקטובר” - יום הקמת הרפובליקה ב־1910 - מוליך מן הכיכר לקתדרלה והוא שזור בחנויות מזכרות ומוצרי נוי לרוב. האטרקציה היא מוצרים עשויים שעם, ואין מדובר רק בפקקים אלא בכובעים, תיקים, סינרים ועוד. הקתדרלה הגותית־רומנסקית של העיר היא מרשימה, גבוהת תקרה עם שתי שדרות עמודים מקורות ואורגן מן המאה ה־16.




לעיר שתי כנסיות נוספת הראויות לביקור. האחת היא Igreja de São Francisco גדולת הממדים, המציגה קפלה שכולה עשויה עצמות אדם. זה נראה פחות מפחיד משזה נשמע. חשוב לא להחמיץ את המוזיאון הצמוד לה ובו תערוכה מדהימה של קישוטי חג מולד ושל כלי קודש שנאספו מן הקולוניות הפורטוגליות בטרם נטישתן. האחרת היא כנסיית ארמון קדוואל עם קירות עטופים ציורי חרסינה תכולים. ליד הארמון ממוקם מנזר שהוסב לבית מלון מרשת פוסאדה (Pousada), שממקמת את בתי המלון שלה באתרים היסטוריים. בביקורנו הקצר למדנו שרבים מבתי המלון באלנטג’ו הם צנועים ומנוהלים בידי בעליהם ובמקביל נבנו בתי מלון מפוארים יותר, עם ספא ובריכה, מחוץ למרכזי הערים. נחשפנו גם ליזם שמתמחה בארגון הרפתקאות מים, רפטינג וכדומה, שמציע לינה באוהלים משוכללים על שפת נהר.

אוורה מתגאה במסעדותיה ואילו העיירה אריולוס, שמצפון לה, מתפרסמת בכך שהיא המקום היחיד שבו אורגים שטיחים בעבודת יד. אל יקל הדבר בעיניכם – כדי לארוג מטר רבוע נדרשים 11 ימי עבודה. במדרחוב במרכזה של העיירה מצאנו חנויות אחדות שמוכרות שטיחים במחירים סבירים. פרסומה הנוסף של העיירה הוא בחומת המבצר המשקיף עליה, המתייחדת בכך שהיא עגולה ונשמרה בשלמותה. מן המבצר רואים בית מלון נוסף ברשת פוסאדה וכדאי לדלג לשם רק כדי לראות את קירות החרסינה של הכנסייה הצמודה אליו.

הדרך המהירה 6A מוליכה מאוורה מזרחה לספרד. על דרך זאת ניצבת אסטרמוז (Estremoz), אחת מ”ערי השיש” (מחצבות שם יש בשפע) של אלנטג’ו. בראש הגבעה ניצבת טירה שהוקמה במאה ה־13. מן הרחבה שלפני המבצר נשקף העמק העשיר בכרמים וביקבים וברחבה מוצב פסל של המלכה איזבל הקדושה, שחיה במאה ה־14, וסייעה לעניים, למורת רוחו של בעלה המלך. האגדה מספרת שכאשר נשאה לחם תחת שמלתה תבע המלך לדעת מה יש שם וכשהרימה את שולי השמלה היה שם זר שושנים. בעיירה שכנה, וילה ויסקוזה, נמצא ארמון מלכותי עצום שכל חזיתו שיש (Paço Ducal). הוא נבנה במאה ה־16 בידי אחד מבני משפחת ברגנסה בעלת העוצמה שמאס במגוריו הצרים במבצר. בשנת 1640 זכה ראש המשפחה לשבת על כס המלוכה של פורטוגל, והארמון נעשתה למלכותי.

פרחים במקום לחם מתחת לשמלה. פסל המלכה איזבל באסטרמוז. צילום: מרק בלייך

המולדת החדשה

בדומה לערים שכנות לה, גם העיר אסטרמוז ידעה מערכות רבות במאבקים של פורטוגל מול ספרד. בולטת מכולן בהקשר זה היא אלווס (Elvas), המרוחקת מן הגבול רק 15 ק”מ (ו־240 ק”מ מליסבון). בנוסף לביצוריה שלה, הגנו על העיר שני מבצרים שנבנו מחוץ לחומותיה. בולט בהם Forte da Graça שנבנה במאה ה־18, אך המבצר המרשים בחומותיו העצומות, הבנויות שלושה מעגלי ביצורים עם עמדות תותחים ומגדלים, לא נדרש מעולם לבחון את סגולותיו. הוא שוקם אך לאחרונה לאחר ששימש שנים רבות כבית כלא. מן המבצר מבחינים באקוודוקט בן שלוש קומות, שבעה ק”מ אורכו ולו 843 קשתות, שהוליך מים אל העיר, שבמרכזה כיכר ציורית וכנסיות.

כ־80 ק”מ צפונית לאלווס נמצא ישוב ספר נוסף, מרבאו (Marvão). הסופר ז'וזה סאראמאגו, זוכה פרס נובל, כתב “ממרבאו רואים את כל פני הארץ...”. ואכן, אין זה מפתיע שהכפר, שניצב על פסגת גבעה בגובה של כ־850 מטרים, נעשה למבצר. סמטאות האבן של הכפר מבהיקות, יש לאורכן פינות חמד, בתיו צבועים לבן, דלתותיהם מקושטות, מסגרות חלונותיהם צבועים באדום או בגון חרדל. בשתי מילים: מטופח ומשומר. בסופו של דבר מגיעים אל קצה הכפר, אל המבצר, ושם מבינים עד כמה היה קשה לכובשו.




אזור הגבול עם ספרד מזמן פרק נוסף בתולדותיהם של היהודים באי האיברי. עם פרסום הכרזתם ב־1492 של פרדיננד ואיזבלה על גירוש יהודי ספרד, עשרות אלפים מיהודי קסטיליה ואורגון עשו דרכם לפורטוגל השכנה. בכפר הזעיר פורטג’ם (Portagem) ניצב גשר עתיק על הנהר סוור ועליו הם עברו בדרכם למה שחשבו תהיה מולדתם החדשה. שלט שהוטבע בקיר לצד הגשר מספר על כך. ב־1496 יצאה הוראת גירוש דומה מטעמו של מלך פורטוגל, מנואל הראשון. חלק נכבד מהיהודים נהפכו ל”נוצרים חדשים” ואלו שנחשדו כי שמרו על מצוות היהדות נרדפו בידי האינקוויזיציה.

בעיירה השכנה, קסטלו דה וידה (Castelo de Vide), היה רובע יהודי וגם אותר שם מיקומו של בית הכנסת, ב־Rua da Judiaria. כיום בית הכנסת, שהוא העתיק בפורטוגל, הוא מוזיאון זעיר. בית הכנסת והרובע היהודי ממוקמים בחלקה העתיק של העיירה. גם כאן החוויה היא הליכה בסמטאות אבן צרות. מן המבצר שברום הגבעה נראים הגגות האדומים של המבנים ושל צריחי הכנסיות הנישאים מעליהן. היה זה ציור תיירותי כובש לב. נתקלנו בדומים לו ברחבי אירופה, אך באלנטג’ו היינו גם כמגלי יעד תיירותי חדש.