בהגיענו אל העיירה ואץ (Vac), כ־30 קילומטר מצפון לבודפשט, ביקשנו לקנות מפה של חבל הארץ כדי להמשיך לשוטט לגדות נהר הדנובה, ולאו דווקא בנסיעה על הכביש המהיר. בלשכת המודיעין לתיירים שבכיכר העיר יכלו להציע רק מפת מסלולי אופניים, ושלחו אותנו לחנות הספרים במרכז הקניות. למגינת לבן של הזבניות הנחמדות, שבחנו היטב את דוכן המפות, הן לא הצליחו לאתר מפה של ברך הדנובה, שם הנהר פונה מערבה.

לא הגענו לוואץ בשיאה של עונת התיירות. בכל זאת מדובר בחודש ינואר בעיצומו של החורף. גם בחודשי האביב והקיץ אין שם הרבה מטיילים עצמאיים, השוכרים רכב לטיול בן יום אל מחוץ לבירת הונגריה. התיירים שרוצים להתאוורר מאורותיה של בודפשט פוקדים את פניני התיירות שבין בירת הונגריה לגבול סלובקיה – ואץ, וישגראד, אשטרגום וסנטנדרה – בטיולים מאורגנים בני יום.

בית המלון Castle Garden, שבו התגוררנו בימי שהותנו בבודפשט (מומלץ), מעניק לאורחיו ללא תשלום טלפון חכם המכונה “הנדי”, המאפשר לתייר לנהל שיחות חינם לכל יעד במדינות האיחוד האירופי וגם להתחבר לאינטרנט ולמפות הניווט ללא הגבלה. “הנדי” סייע לנו לצאת את העיר במהירות, ושלח אותנו אל הכביש המהיר שממזרח לנהר לעבר ואץ (ההונגרים מבטאים את שמה vat͡s), תחנתנו הראשונה.




מרק ראגו בפיקניק

עיקולי הדנובה מצפון לבודפשט ועד לגבול סלובקיה נמתחים לאורך כ־75 קילומטר, שהם חלק זעיר מן הנהר שאורכו 2,860 קילומטר והוא עובר דרך עשר מדינות וארבע ערי בירה. אך במקרה יצא בימים אלה לאור ספר מסע ושמו "הדנובה" (הוצאת עם עובד), פרי עטו של ניק ת'ורפ, כתב BBC בבודפשט, שהקדיש שנה לנסיעה במעלה הנהר, מן הדלתא שלו לחופי הים השחור ועד למקורותיו ביער השחור שבגרמניה.

ת'ורפ מספר את סיפורם של האנשים, השבטים והעמים שישבו או פלשו בעבר וחיים בהווה לגדות הנהר. אף שוואץ היא השתקפותה של הונגריה – מן ההתנחלות המדיארית דרך הפלישה הטורקית, שלטון האימפריה ההבסבורגית, שתי מלחמות עולם, קומוניזם ודמוקרטיה - מדלג ת'ורפ עליה. העיר היא בת כאלף שנים, אך את סיפורה אפשר להתחיל ב־1764, כאשר פרנסיה בנו במבואותיה שער ניצחון כדי לקבל את פני הקיסרית ההבסבורגית, מריה תרזה, שהייתה בדרכה מווינה לבודפשט. לרוע מזלם של בני העיר, שיירת הקיסרית עברה בצדו האחר של הנהר, בגדה המערבית. השער עדיין ניצב בצפונה של העיר, והדרך ממנו לכיכר המרכזית היא קצרה.

במדריכי התיירות כתוב שכיכר העיר של ואץ היא אחת היפות בהונגריה. המבנים השמורים סביבה הם תערובת של סגנונות הבארוק והרוקוקו, ובולטים בהם הכנסייה הלבנה והמנזר שלצדה, וכן בית החולים של המנזר ההוספיטלרי. בניינים נוספים בקרבת הכיכר הם הקתדרלה, בית העירייה, בית הבישוף, הכנסיות הבפטיסטית והיוונית וגם בית כנסת שהיה בלבו של הגטו ונהרס בימי מלחמת העולם השניה. בית התפילה נקנה על ידי העיר ששיקמה אותו.

לאחר ששתינו כוס קפה באחד מבתי הקפה שבכיכר, שמנו פעמינו לגדת הדנובה, לנמל המעבורת. מטרתנו הייתה לחצות את הנהר ולהמשיך לווישגראד על הכביש הישן, שמספרו 11, הצמוד לנהר. המעבורת חוצה את הדנובה בכל שעה עגולה, כך שהיה לנו די והותר זמן לחוות את הרוגע בעודנו מרוחקים אך כ־100 מטרים מן הכיכר. הנהר הרחב ומימיו הזורמים במתינות, השמיים האפורים, הדממה הפסטורלית שמופרעת רק בציוצי ציפורים - כל אלה מעלימים כל רמז לתחושה של דחיפות, שאותה אנו מכירים מחיי היומיום. גם הנוסעים האחרים שהתקבצו בהמתנה למעבורת שידרו נינוחות של חורף. בלשכת התיירות הבטיחו לנו שבקיץ העיר מוצפת במבקרים. בינואר היינו התיירים היחידים.

מן הנסיעה הלא ארוכה לווישגראד למדנו שיש פער ניכר בין בודפשט המודרנית לבין אזורי הכפר, שנדמה שלא חל בהם שינוי רב מאז סילוקם מהונגריה של הפטיש והמגל. מבנים מוזנחים של בתי חרושת ומחסנים, בתי מגורים חרושי קמטים, כלים חקלאיים שידעו ימים טובים יותר וגם התושבים הבודדים שנראו ברחוב חוו ככל הנראה לא מעט מאורעות ותהפוכות בחייהם. הללו הבחינו בוודאי בתכונה רבתי שהייתה בסביבתם בשנת 1991. לפני 27 שנים התכנסו בארמון המלכותי בווישגראד מנהיגיהן של הונגריה, פולין וצ’כוסלובקיה, שהקימו ברית פוליטית של שלוש המדינות המרכז־אירופיות שהשתחררו מהמגף האדום וזכו לעצמאות מחודשת. הייתה סיבה לכך שהמפגש נערך בווישגראד: ב־1335 (אין זו טעות) נפגשו שם, במצודה המלכותית, שליטי פולין,

הונגריה ובוהמיה (צ’כיה כונתה אז כך) ושהו בה כחודשיים. לאחר הפיצול בין צ’כיה לסלובקיה, ב־1993, הוכרה הברית כ"רביעיית וישגראד". במפגש שהתקיים בהונגריה ביולי 2017 היה ראש הממשלה, בנימין נתניהו אורחם של מנהיגי הרביעייה, והוא הזמינם לקיים את מפגשם הנוסף בירושלים בקיץ השנה.

המצודה של וישגראד נחלקת לשתיים: התחתית והעילית. זאת הנישאת על גבעה רמה צופה על הארמון המלכותי, שאחד מחשובי המלכים בהונגריה, מתיאש, שִחזר במחצית השנייה של המאה ה־15 ועשהו למעון קיץ. ההונגרים מתגאים בכך שהייתה זאת הפעם הראשונה אי פעם, לגרסתם, שארמון נבנה בסגנון הרנסנס מחוץ לגבולות איטליה. לאחר כיבוש הונגריה בידי העותומנים, בראשית המאה ה־16, נהרס הארמון. שיקומו החל רק במאה ה־20, וכיום יש שם מוזיאון היסטורי.




מצודת ווישגראד. צילום מסךמצודת ווישגראד. צילום מסך

אנו העדפנו לטפס אל המצודה (Fellegvár) העילית המשקיפה מרום של 350 מטרים על עמק הנהר ויישוביו. מטרת המצודה, שבה נשמרו תכשיטי הממלכה לפני הכיבוש הטורקי, הייתה להגן על עמק הדנובה ועל הנתיב בין בודה (לפני שאוחדה עם פשט) לאשטרגום שבמעלה הנהר. התצפית ממעל מבהירה היטב את מיקומה האסטרטגי מעל אחד מעיקולי הדנובה. הטירה לא שוקמה לחלוטין, אולם חומותיה נותרו על מקומן והן עצומות. באחד האולמות מציגים דמויות של אבירים בחדרי מגוריהם, סוג של שחזור ילדותי, שמחייב תוספת מחיר לכרטיס כניסה. אף שמדובר היה בעונת שפל תיירותית, גובה הכספים במגרש החניה הריק ממכוניות לא נטש את משמרתו ורשם קבלה כדת וכדין.

בווישגראד ובסביבותיה ראינו בתי מלון ופנסיונים לרוב - אות לכך שבסביבותיה, המוקפת גבעות, יש שפע מסלולי הליכה. נתיב פופולרי מאוד בקרב המטיילים הוא זה המעפיל אל המצודה ברגל, בשביל שתחילתו ליד הטירה התחתית, שם ניצב מגדל מתומן הנושא את השם סולומון, שלפי האגדות נכלא בו במאה ה־11 מלך ושמו שלמה.

ברחובה הראשי של וישגראד ליד הכנסייה התמקמנו בפונדק עממי, סוג של דיינר, “פיקניק” שמו, ששרתה בו רוח צעירה. מרק גולש כבר טעמנו בארוחה הראשונה שסעדנו על אדמת הונגריה, ואחר כך הסבתי את בחירתי למרק הראגו בשר: עגל, עוף או מן הסוג הלבן. לצד תכולת הירקות והבשר, מאופיין מרק הראגו בתוספי השמנת, מיץ הלימון והטרגון, שמעניקים לו את טעמו ומרקמו הייחודי. המרק שהוגש לנו בווישגראד עמד בציפיות, בעוד שמן העבר האחר של השולחן הוגש סלט עם כתיתות גבינה. שתי כוסות בירה מקומית ליוו את הארוחה, שעלתה 10 יורו.




הבירה המקורית

ביקורי הקודם בהונגריה היה לפני כשני עשורים, בעונת האביב שימיו ארוכים לעומת אלה של החורף. בביקורנו הנוכחי החלו דמדומים בשעה ארבע אחר הצהריים, ונאלצנו לסוב לאחור תוך ויתור על ביקור באשטרגום (Esztergom), העיר הממוקמת על הדנובה ועל הגבול עם סלובקיה. באביב 2000 התרשמתי מן ההוד של אחת הערים העתיקות והחשובות בהונגריה. בהיותה מקום מושבה של הכנסייה הקתולית, רוב האתרים ההיסטוריים והמורשת האדריכלית של העיר הם בעלי אופי דתי. נכללים בהם הארמון, המנזר הפרנציסקני וכמובן כנסיות ובראשן הבזיליקה של העיר.

הבזיליקה רבת־ההדר נוסדה בשנת 972, והיא השלישית בגודלה באירופה. בעיר זו, שזכתה לכינוי "רומא של הונגריה", הוכתר המלך ההונגרי הראשון סנט סטפן, והיא הייתה בירת הממלכה עד להעברת הכתר לווישגראד וממנה אחר כך לבודה.




מוזיאון המרציפן. צילום: Mariusz Bartosikמוזיאון המרציפן. צילום: Mariusz Bartosik

בדרכנו חזרה לבודפשט, הפעם על דרך 11 הישנה, חלפנו דרך סנטנדרה (Szentendre), הנמצאת כעשרים קילומטר מצפון לעיר הבירה. זו עיר שאמנים רבים התיישבו בה, והיא פופולרית בקרב תיירים בזכות האווירה שלה, וגם בשל קרבתה לעיר הבירה. יש בה גלריות ומוזיאונים אך גם סדנאות של ציירים, אמני קרמיקה וסריגה. אחת האטרקציות שם היא מוזיאון המרציפן שהוקם בידי מפעל המייצר את הממתק, המבוסס על שקדים (בהונגריה הם מהווים 54% מן העיסה) וסוכר. במוזיאון מוצגים דמויות מוכרות מספרי ילדים וכן מקומות ומבנים מפורסמים בהונגריה. מובן שלצד המוזיאון מצויה גם חנות המפעל.