למסדרונות המתקלפים של בית מעריב נכנסתי בפעם הראשונה בקיץ 1985. באותם ימים היה עבורי השם קרליבך בעיקר רחוב. עוד לא ידעתי אז, כשישבתי מרעיד לראיון קבלה אצל עורך מדור הספורט החדש אבי בטלהיים, שאעבור לגור ברחוב הזה ל־30 השנים הבאות. בתוך חודשים ספורים הפך קרליבך 2 לביתי הראשון. קרליבך 1, העורך והמייסד הראשון של מעריב, עזריאל גוטהלף קרליבך, נפטר מהתקף לב כ־30 שנה קודם. רוחו עדיין ריחפה באולמיו ובמרתפיו של הבניין, שעמס על גגו בגאווה את שלט האותיות האדומות “מעריב”, בצומת שנשא את שמו.
כבר אז הוא לא היה עוד “העיתון הנפוץ ביותר במדינה”, אבל המשיך לפרסם את הכיתוב הזה מדי בוקר בעמודו הראשון, שריד לתור הזהב שהסתיים בעשור הקודם. “רוח מעריב” נשבה עדיין בין החדרים, שאת קירותיהם עיטרו כותרות היסטוריות של העיתון שנולד עם המדינה. זו הייתה רוחם של אנשים אמיצים, לוחמי חופש עיתונות של ממש, שקמו לילה אחד ועשו מעשה שגבל בטירוף. הם הכריזו הכרזת עצמאות עיתונאית, בעיצומה של מלחמת העצמאות הלאומית, והפכו את עיתונם החדש לנפוץ במדינה כמעט בן לילה.
כשאני הגעתי לשם, 37 שנים אחר כך, עדיין אפשר היה להיתקל בראשי השיבה של משה ז”ק, שלום רוזנפלד, שמואל שניצר ורבים אחרים, שהילכו מעדנות במסדרונות. לבוש תמיד בהידור - ז”ק בחליפת שלושה חלקים - שימש דור הנפילים של מעריב אנדרטה חיה לתהילת העבר, לרצינות עיתונאית, לימי הזוהר של העיתון, של המקצוע, של המילה הכתובה.
מעריב שאליו הגעתי היה ספינת דגל ענקית, כבדה ושוקעת. זו הייתה שקיעה מפוארת. לא הייתה בה מסכנות או בכיינות. היו בה תימהון גדול, אכזבה והפתעה. מעריב היה מאובן שקפא על מקומו בזמן ולא הבין שהעולם זז קדימה. התזמורת ניגנה על הסיפון, הספינה שטה, ואנחנו הוצאנו בכל בוקר עיתון חדש לקהל מזדקן, הולך ונעלם, באותה מקצועיות ובאותם סטנדרטים גבוהים של פעם.
הקרב הגדול הוכרע לטובת “ידיעות” עוד עשור שלם קודם, אבל הדינוזאורים המשיכו להתנהג כאילו הכל בסדר. תכף יחזור קרליבך, יחד עם צ’יק (אריה דיסנצ’יק, העורך שבא אחריו), והסדר ישוב על כנו, יחד עם בן־גוריון. אלו היו שנים של עיתונות מכובדת, אמיצה, נוקבת ובעיקר דון־קישוטית. כמעט כל השמות העיתונאיים הגדולים שאתם מכירים צעדו את צעדיהם הראשונים על הספינה השוקעת הזאת. כמעט כולם למדו שם לזהות סיפור עיתונאי, להביא סיפור עיתונאי, לנסח סיפור עיתונאי, להקדיש את חייהם לזכותם של הקוראים לממש את זכותם לדעת באמצעות אותו סיפור עיתונאי.
***
אלו היו ימים שבהם עיתון יומי החזיק 2,000 עובדים. העבודה על תחקיר ממוצע ארכה חודשיים, היה אומבודסמן ויועץ משפטי וישיבת בוקר וישיבת ערב, ולדברים היה קצב מונוטוני, והיו אפילו מכתבים למערכת. והייתה גם “מערכת”, ומאמר מערכת. טוקבקים עוד לא היו, תודה לאל. כיכר העיר עדיין לא נשטפה בזרם השופכין העכור של מה שמכונה “הרשתות החברתיות”, למילה הכתובה הייתה השפעה וחשיבות. אם נפלה בה שגגה, היה זה לדיראון עולם. החרפה הייתה מונצחת בארכיון, ואת הבושה קשה היה להכיל. כל מילה נשקלה, נמדדה והועמדה על סדר הדפוס בדחילו ורחימו. הרבה לפני שאותן מילים ממש הפכו לבייטים דיגיטליים חמקמקים, הפכפכים, משתנים תוך כדי תנועה, נבלעים בהמולה דיגיטלית רועשת, גסה ובלתי נשלטת. אז, בימי השקיעה המפוארים, מילה הייתה מילה. “היה כתוב בעיתון” שימש אז הוכחה סופית, חותכת, שאין מעליה דבר.
אף על פי שמעריב שלי היה אנדרדוג נצחי, מספר 2 שירד מגדולתו, עיתון השרוי במצוקה ובסכנה קיומית תמידית, לא יכולתי לבקש לעצמי בית מקצועי טוב ומרגש ממנו. זכיתי להסתופף בחברתם של טובי העיתונאים במדינה, לגמתי ממשנתם של חשובי הפובליציסטים, נשמתי את רוח המייסדים והתייחסתי למקצוע בחרדת קודש. היה אז דד־ליין אחד ביום, מאוחר בלילה, וכולנו עבדנו סביב השעון והשכמנו למחרת בבוקר כדי לפתוח את הגיליון הטרי ולעלעל, בידיים רועדות, בעמודים הרחבים, האפורים, ולחפש את הסיפור שעליו שקדנו אתמול, מתנוסס בגאון, בכותרת שחור־לבן קודרת, באחד העמודים שריח הדפוס עוד נדף מהם.
היו לנו ימים טובים ומספקים, לצד ימים קשים ומדכדכים. היינו חלון הראווה שמולו ניצב הציבור וממנו אמורה הייתה להשתקף תמונת המציאות. האמנו שאנו משרתי ציבור, שכל מה שראוי לפרסום צריך להתפרסם, שבסוף האמת תנצח, שבסוף אנחנו ננצח. צדקנו. נכון, בית מעריב נמכר. האותיות האדומות שניצבו על גגו הוסרו והושלכו למגרש הגרוטאות. במקום שבו היה עיתון נותר היום ארכיון. השוק הסיטונאי, שנשקף אלינו מהחלונות הצפוניים - נעלם אף הוא. במקומו בנו קניון. חבורת הצעירים האמביציוזיים, שהתרוצצה במסדרונות בשנות ה־80 והפרה את הסדר הטוב ואת שלוות הדינוזאורים, נפוצה לכל עבר. בוקי נאה מדריך סיורי פלילים בתל אביב, גידי מרון כותב סדרות לטלוויזיה, יאיר לפיד בפוליטיקה, גם עפר שלח. את הנותרים אפשר למנות על אצבעות של כף יד אחת, ויישאר עודף. פתאום מצאתי את עצמי, הצעיר הפרוע של פעם, בעמדת הדינוזאור.
אז למה בכל זאת ניצחנו? כי אנחנו כאן. אף על פי כן ולמרות הכל. בתוך השצף הדיגיטלי, בלב הכאוס האינטרנטי, בעידן שבו במקום דד־ליין אחד ביום יש דד־ליין בכל שנייה ו”הכל חי ברשת, הכל מתפוצץ”, גם לנו יש מקום. מעריב, המותג שמלווה את המדינה מיום הולדתה, עדיין נמצא כאן ונדמה לי שהוא מתכוון להישאר.
***
במאמר האחרון שכתב בחייו, “מותר לכתוב, אסור לקרוא”, סקר עזריאל קרליבך את חופש העיתונות בישראל. שעות ספורות לאחר שהשלים את כתיבת המאמר, שפורסם ב”ספר השנה של העיתונאים”, נפטר במפתיע קרליבך מהתקף לב. אחת התובנות המרתקות במאמר של קרליבך עוסקת ביחס ההפוך בין חופש הביטוי לעוצמתם ועושרם של אמצעי התקשורת. ככל שהמצב טוב יותר, העושר גובר והאמצעים מתרבים, כך חופש העיתונות נחלש, כתב. הוא העלה על נס את חופש העיתונות במדינת ישראל הצעירה, מוקפת האויבים, השרויה במלחמה מתמדת ובסכנה קיומית מיידית. כל זאת, בהשוואה לאומות העולם, שבהן הפכה העיתונות לכלי בידיהם של בעלי עסקים ואינטרסים, כבולה ומסוכסכת בתוך מפה בלתי אפשרית של כוחות והשפעות כלכליות ואחרות. קרליבך שיבח את ממשלת ישראל שהעניקה למדינה הצעירה מרגע הולדתה את החירות המוחלטת לחשוב, לכתוב, להאמין, למרות הנסיבות והסכנות והאיומים. כה כתב קרליבך:
“(...) אף על פי כן תיחמה ממשלת ישראל תיחום צנוע את סמכויות עצמה והצטמצמה במעגל הצר ביותר של הפיקוחים הביטחוניים־צבאיים גרידא. העתונות, מתוך חופש־שאין־עמו־אחריות, גילתה דברים רבים שהשתיקה יפה להם וכבלה בכך את ידי הממשלה, אך היא מצדה לא ניסתה לכבול את העיתונות. ממשלות בעלות מסורת דימוקראטית ותיקות לא עמדו בניסיון – ממשלת ישראל עמדה גם עמדה ולא הפכה שעת חירום לשעת כושר לכינון עתונות מודרכת.
“גדולה מזו: היא ניצבה לא פעם – ויש אומרים כל הימים – בפני הברירה בין הנזק שייגרם למאבק החיצוני על ידי פרסום לבין הנזק שייגרם לחופש הפנימי על ידי איפול. היא נדרשה – עתים ביודעין – לשלם דמים על פרסום, שהיה בידה לעכבו או למנעו. וברובם המכריע של המקרים שילמה את המחיר, אף שהיה גבוה ביותר.
“איני יודע אם ממשלת ישראל שילמה, מפני שעשתה חשבון לזמן ארוך והבינה, כי נשקה החשוב ביותר של אומה קטנה במלחמת התגוננות הוא חירותה הפנימית. אפשר וידעו כי אין מחשלים ומשריינים אזרח ישראלי אלא במה שמעניקים לו את הרגשת החופש, וייתכן שיש לעתים שכר מה אפילו בפרסומה של ידיעה המזיקה לבטחון.
“אך, על כל פנים, ממשלת ישראל עמדה בכבוד בנסיון הקשה. מסופקני, אם כבר היתה מדינה שהקריבה קרבנות כל כך גדולים למען חופש העתונות, מבלי שהציבור והעתונות נאלצו להיאבק עמה על כך. ממשלת ישראל נתנה למדינה את החופש הזה כאחד ה’אוצרות הטבעיים’ המעטים שלנו. ורק מבחנים עתידיים יוכיחו שבזאת יצרה נכס לאומי השקול כנגד הרבה מכרות ברזל ונחושת (…)”.
זו צוואתו של אחד מגדולי העיתונאים והפובליציסטים של העיתונות העברית. עליה נמשיך להילחם, גם כשקשה, גם כשהגל העכור מאיים להטביע את השפיות, גם כשהשלטון משנה את אורחותיו וטעמיו וגם כשזה הופך לפחות פופולרי. חופש הביטוי והדעה הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה, הוא תמצית ותכלית הסיבה לקיומו של דף הנייר שאתם קוראים עכשיו. ככה פשוט.