תיעוד שפורסם בערוץ 2, ובו נראו עובדים מתעללים בקשישים חסרי ישע בבית האבות הסיעודי “נאות כיפת הזהב” בחיפה, גרר תגובות מקיר לקיר: חברי כנסת מימין ומשמאל הביעו זעזוע עמוק, כמו גם ראש הממשלה בנימין נתניהו; ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת קיימה דיון דחוף בעקבות סדרת הפרסומים ב”ידיעות אחרונות” על התעללות והזנחה בבתי אבות סיעודיים ברחבי הארץ; יו”ר הוועדה, ח”כ אלי אלאלוף (כולנו) הודיע בדיון כי בכוונתו “לעשות הכל”, כלשונו, כדי להתיר לעובדים זרים לעבוד בבתי האבות הסיעודיים וליישם את הרפורמה הלאומית המנומנמת לסיעוד ממלכתי, באמצעות העלאת מס הבריאות; שר הבריאות יעקב ליצמן הודיע כי ייזום החמרת פיקוח, ובה התקנת מצלמות במוסדות סיעודיים שבפיקוח משרד הבריאות, תוספת מפקחים וביצוע ביקורות פתע; פקחי משרד הבריאות ערכו בלילה פשיטה על עשרה בתי אבות נוספים; והמשטרה כבר עצרה חמישה חשודים מעובדי בית האבות בחיפה.

אלא שמאחורי התמונות המחרידות ניצבת המציאות המורכבת שעמה נאלצים בתי האבות בארץ להתמודד באופן יומיומי. נכון להיום, ישנו מחסור של כ־5,000 עובדים בבתי האבות. אלו שעובדים בהם ממלאים משמרות במחזורים של 17 שעות תמורת שכר מינימום. “אני רואה שהצוות נותן את הנשמה”, אומרת רבקה, דיירת בת 85 בבית אבות ציבורי בירושלים. “אני מרחמת עליהם. תראי איזו עבודה קשה. אני רואה איך הם מתרוצצים. אלה אנשים שמרוויחים מעט מאוד כסף. חוץ מזה הם מעט ואנחנו הרבה”.

כמה הרבה? בישראל 2017 חיים כמיליון אזרחים ותיקים בני 65 ומעלה. מדי שנה מספרם המוחלט והיחסי של בני הגיל השלישי באוכלוסייה עולה. על פי תחזיות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מספרם צפוי לגדול פי שניים עד לשנת 2030. מדינת ישראל אינה ערוכה למצב הזה.

מנתוני רקע של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל בנושא טיפול סיעודי, שעומדים להתפרסם בקרוב, עולה כי המערך לאשפוז גריאטרי ממושך מונה כ־21 אלף מיטות ב־333 מוסדות גריאטריים. כ־70% מהמיטות מאוישות במאושפזים הממומנים בידי משרד הבריאות על פי חוק. יתר המיטות ממומנות בידי המאושפזים ומשפחותיהם באופן פרטי. כשני שלישים מבתי האבות בבעלות פרטית והיתר בבעלות ציבורית, אבל כולם פועלים על פי הנחיות מקצועיות של משרד הבריאות ומשמשים כזרוע התפעולית של משרד הבריאות, כלומר, המדינה היא שמחויבת לתת לקשישים את הטיפול הסיעודי הטוב, ההולם והראוי בפרק האחרון של חייהם. היא שקובעת את ההנחיות הטיפוליות המחייבות באמצעות האגף לגריאטריה במשרד הבריאות, שמכתיב את ההנחיות ומפקח על ביצוען, והיא שנושאת בכישלון המתמשך.

“משרד הבריאות הוא זה שמשלם עבור רוב המיטות הסיעודיות”, אומר רוני עוזרי, יו”ר א.ב.א (איגוד בתי אבות ודיור מוגן בישראל), המייצג למעלה מ־200 בתי אבות ובתי דיור מוגן ציבוריים (מלכ”רים) ופרטיים שבהם מתגוררים כ־25 אלף דיירים. “אך למעשה הוא משלם 30% מההוצאות בפועל של בתי האבות. הוא מבקש לחסוך כסף על חשבון בתי האבות הסיעודיים. נוצר מצב שאלו שלא טובים - שורדים וקיימים. צריך להבין שלא מדובר בתת־תקינה. התקנים נכונים, אבל אין כוח אדם למלא אותם. אני מצפה שמשרד הבריאות ירים את הכפפה ויעשה שני דברים מיידיים: יאשר עוד 2,000 עובדים זרים מתוך 5,000 שנדרשים לענף הסיעוד בתור התחלה ואחר כך יקים פורום בראשות כלכלן, שיקבע את תעריף יום האשפוז, שלא נגיע למה שהגענו עכשיו. כך גם הפושעים ידעו שיש להם מה להפסיד”.

“אין דבר שמצדיק טיפול לא הולם והתעללות”, מבהיר פרופ’ דב צ’רניחובסקי, ראש תוכנית מדיניות בריאות של מרכז טאוב. “עם זאת, בעוד שמשרד הבריאות חייב להיות הרגולטור – הקובע כללים וסטנדרטים לסוגי הטיפול ואיכותם בכל המוסדות – פרטיים כציבוריים, הוא אינו צריך או יכול להיות המפקח על ביצועם. צריך להקים גוף מפקח קרוב לשטח על מוסדות שבהם יש מיטות במימון ציבורי חלקי או מלא. בנוסף, יש להעניק מימון הולם למוסדות, אשר יבטיח כוח אדם ותנאי עבודה הולמים. כיום המימון הפרטי מסבסד בצורה בלתי הולמת את המימון הציבורי. יש להגדיל תקני כוח אדם ושכר לעובד ולשקול הבאת עובדים זרים לענף”.

באיגוד א.ב.א אומרים שהתעריף שמשלמת המדינה עבור שירותי האשפוז הסיעודי שהיא רוכשת במרוכז מכלל בתי האבות - אינו מכסה את כלל הוצאותיהם בפועל. התעריף שמשלמים 30% המאושפזים הפרטיים, הגבוה בממוצע ב־20% מהתעריף שמשלמת המדינה, מסייע לסגירת הגירעון, ולו בחלקו. 30% מהמוסדות שמהווים גופים ציבוריים שלא למטרת רווח נהנים מתרומות ומענקים בעת ההקמה והתפעול, המאפשרים להם לכסות על הגירעון בפעילות מול הממשלה.

לדברי איגוד א.ב.א, תעריף יום האשפוז שקבעה המדינה הוא נמוך מדי. “מחיר יום האשפוז צריך להיות מחיר הוגן”, אומרים שם. “לא גבוה מדי, כדי לא לאפשר רווח לא סביר למפעילים והוצאה תקציבית מיותרת; לא נמוך מדי כדי לאפשר כיסוי כלל ההוצאות, להבטיח שירות ראוי ומכובד למאושפזים והמשך ההשקעות, בעיקר השקעות פרטיות, בהקמת בתי אבות חדשים, עבור האוכלוסייה ההולכת ומזדקנת של המדינה. היות שמדובר בתעריף אחיד ויחיד, כלומר מחיר ממוצע, חשוב לקחת בחשבון את המנעד שיש בפעילות המוסדות השונים, שהרי ישנם מוסדות ציבוריים ופרטיים; ישנם מוסדות קטנים וגדולים; ישנם מוסדות במרכז הארץ וישנם בפריפריה; ישנם מוסדות שבהם הסכמי השכר המחייבים נקבעים על פי הסדרים ייחודיים למוסדות אלו; ישנם מוסדות שנשענים על אשראי בנקאי ורוכשים קרקע במחיר שוק מלא, וישנם כאלו שקיבלו מענקי הקמה והקצאת קרקע במחיר סמלי”.

"אין דבר שמצדיק התעללות". פרופסור דב צ'רניחובסקי, צילום: נתי שוחט, פלאש 90"אין דבר שמצדיק התעללות". פרופסור דב צ'רניחובסקי, צילום: נתי שוחט, פלאש 90

“חבר מביא חבר"

בחלק ממדינות העולם כבר הפנימו את העובדה שטיפול סיעודי הוא מקצוע בפני עצמו. ביפן, למשל, המטפלים הסיעודיים הם בוגרי מכללות לסיעוד, שבהן לומדים במשך שנתיים את מקצוע הטיפול בצרכים הסיעודיים על כל היבטיהם. התוצאות בשטח - בהתאם. לא מדובר בפרנסה בלבד, אלא בהתמחות משמעותית. התמונה בישראל שונה. עובד סוציאלי בשירותי הרווחה לזקנים אחראי למענה הטיפולי עבור מאות קשישים. אלא שמחסור בעובדי סיעוד הוא תופעה מוכרת. קיים פער אדיר בין הצרכים של האוכלוסייה המבוגרת בישראל לבין המשאבים והיכולות הזמינים של אנשי המקצוע והמטפלים.

“כאשר מחשבים ‘קוד סיעודי’ (סיוע במימון האשפוז לקשיש מתוקף חוק בריאות ממלכתי - כס”ו), יש לקחת את כל הדברים הללו בחשבון כדי לשקף את העלות האמיתית ולא את העלות התיאורטית”, אומרים באיגוד א.ב.א, “וכך גם באשר לשכר רופאים ואחיות, שיחד עם המטפלים הם הבסיס לכל שירות גריאטרי. כדי לתמחר נכון יש להכיר את הענף, לאסוף את הנתונים בפועל ולכלול את כל העלויות, לדעת את הבעיות השוטפות שלו. צריך לשוחח עם המנהלים בשטח ולהפעיל שיקול דעת”.

“יש כ־10,000 משרות מטפלים, אבל רק 5,000 מאוישות, כי ישראלים לא רוצים לעבוד בזה”, אומר עוזרי. “הגרעין הראשון של עובדים סיעודיים מורכב מאנשים טובים, שבגלל מחסור בעובדים, עושים גם שתי משרות. ישנו גרעין נוסף של עובדים שלא ראויים לעבוד. אנחנו מפטרים אותם, והם עוברים מבית אבות אחד לשני ומנצלים את המחסור. הגרעין השלישי הוא מבקשי מקלט. הם שוטפים רצפות באולמות בלילה, ובבוקר באים לטפל. פנינו בתחינה למשרד הבריאות: יש 50 אלף מטפלים סיעודיים זרים בבתים פרטיים, בעוד שבבתי אבות יש 20 אלף, ולא אפילו אחד זר ברישיון. ביקשנו שיקלו עלינו במצוקה. משרד הבריאות מתנגד. לא יודע למה. כשיש בעיה בחקלאות או במלונאות, רצים להביא עוד עובדים. כשיש בעיה עם קשישים, לא עוזר כלום. לא מעניין אותם”.

“ההכשרה מגיעה מהשטח, במקום. בדרך כלל חבר מביא חבר. מנסים אותם, ואחרי חודש אני עושה קורס הכשרת מטפלים”, מספר דני בן שטרית, מנהל בית האבות “עידן הזהב” בירושלים.

“בכל בית ובית יש הדרכות של ‘חינוך תוך כדי שירות’ שמעבירה האחות של הבית עם העובדת הסוציאלית של המקום”, מוסיף עוזרי. “ישנם גם קורסים והשתלמויות במטרה להכין אותם למצבים קשים פיזית או נפשית. אבל אם בא בהמה, לא יעזור שום קורס”.

"אם בא בהמה, לא יעזור שום קורס". רוני עוזרי, צילום: יח"צ"אם בא בהמה, לא יעזור שום קורס". רוני עוזרי, צילום: יח"צ

נטל על המשפחה

ומה בדבר התמורה לעבודה המפרכת? באיגוד א.ב.א אומרים כי “תעריף ‘הקוד הסיעודי’ מתבסס על שכר המינימום במשק, אבל המטפלים דורשים שכר גבוה יותר. לעתים מאותרים מטפלים שמוכנים לעבוד בשכר זה, אך הדבר כרוך בהסעה יקרה ממקום מרוחק יחסית. יתרה מזאת, מכיוון שמוסדות האשפוז חייבים להיות מאוישים יום ולילה 24/7, נאלצים המוסדות הגריאטריים, עקב המחסור החמור במטפלים, להיעזר לעתים תכופות בחברות כוח אדם, הגובות מהם עמלות לא מבוטלות”.

קשיש הזקוק לאשפוז במוסד סיעודי או במחלקה לתשושי נפש יכול לקבל סיוע במימון האשפוז ממשרד הבריאות מתוקף חוק ביטוח בריאות ממלכתי, ובהתאם לנוהלי משרד הבריאות. הסיוע במימון מותנה בתשלום השתתפות עצמית בהתאם לגובה ההכנסות של הקשיש המועמד לאשפוז ובני משפחתו. “אמות המידה הנדרשות ממוסד במסגרת תהליך הרישוי והרישוי מחדש נועדו להבטיח את איכות הטיפול בקשיש, זאת תוך הקפדה על מתן השגחה וטיפול מקצועי מתאים בתחומים: הרפואי, הסיעודי, מקצועות בריאות נוספים ובתחומי מינהל ותשתיות”, נכתב באתר משרד הבריאות.

אלא שהמציאות, בהיעדר תקציבים הולמים, במקרים רבים שונה בתכלית, כפי שהתבטא בישיבת הוועדה. אביטוב זלקין, מנהל “עידן”, העמותה לשירותים קהילתיים לקשיש בירושלים: “לפי התקציב שמקצה לנו משרד הבריאות, אנחנו אמורים לשלם שכר מינימום לעובדים. אז אם בשכר מינימום הם יכולים ללכת לעבוד בחנות בגדים, למה שיבואו לנקות ישבנים?” תהה בדיון.

פרופ’ צ’רניחובסקי מסביר כי כיום חסרים 1.6 עובדי כוח עזר בממוצע במחלקה סיעודית, מתוך 11.8 עובדים לפי תקן ותקצוב משרד הבריאות. פער זה אינו נובע בהכרח מאי־הקצאת עובדים בידי המוסדות, אלא מההיעדרויות בלתי צפויות וחילופי עובדים תכופים המאפיינים את הענף.

עלות השכר בפועל של עובד כוח עזר בחודש גבוהה ב־893 שקלים מתקן משרד הבריאות (2015) שעומד על 7,095 שקלים. פער זה נובע מהעסקה בחלקיות משרה ומצורך בשעות נוספות של עובדים קבועים ומזדמנים. מצב הדברים מביא לשחיקה של עובדים ושיעורי עזיבה ותחלופה גבוהים של עובדים, קושי בגיוס עובדים במשרה מלאה ולטווח ארוך, התפשרות על גיוס עובדים במשרה חלקית ועובדים זמניים, לעתים לא איכותיים, וצורך בשעות נוספות שעלותן גבוהה. “העובדים במשרה מלאה עובדים שעות נוספות במספר משמעותי משתי סיבות”, אומר צ’רניחובסקי. “האחת, נוכח הצורך באיוש העמדות והחוסר בעובדים. השנייה, נוכח רצונם של העובדים בהכנסה גבוהה יותר, בהתחשב בשכרם הנמוך יחסית. היינו, שעות עבודה של כוח עזר, שיש בהן צורך ממשי על מנת לספק שירות איכותי, אינן מתוקצבות עקב היותן שעות נוספות, בין השאר. למציאות זו משמעות לא רק בעלויות, אלא גם ברמת הטיפול ובאיכותו, שאינן ניתנות לכימות פשוט. שעות העבודה הרבות מביאות לשחיקה ועייפות של העובדים, שמוצאות ביטוי בשיעור נטישה גבוה. זה גורר צורך בגיוס והכשרת עובדים, כמו גם חפיפה בין עובדים באופן תכוף, אשר נוסף לעלויות בלתי מתוקצבות גם פוגע באיכות הטיפול ובקשר שנוצר בין מטופלים ובמטפלים בהם. כך, למשל, נטען בבתי האבות כי בגלל התגמול הנמוך לעובדים ביחס לסוג העבודה, בתי האבות לא מצליחים לגייס עובדים איכותיים ונאלצים לגייס, לדוגמה, פליטים שאינם דוברים את השפה. זאת ועוד, המצב עלול להטיל גם נטל על משפחות הנוקטות פעולות שונות לשמירה על יקיריהן, החל משהייה רבה במוסדות וכלה בשכירת סיוע משלים”.

מה המדינה יכולה לעשות כדי להתמודד עם עלייה ברמת שכרו בפועל של עובד ישראלי במשרה מלאה?

“המדינה יכולה להגדיל את התקציב למחלקה העומדת בתקינה של 11.8 עובדים למחלקה ולהכניס למערכת עובדים בשכר נמוך יותר - עובדים זרים. בהתאם למספר המחלקות הסיעודיות בישראל יש לאפשר העסקה של כ־6,000 עובדים זרים בענף. העסקה כזאת תאפשר לשפר את איכות הטיפול והשירות לאוכלוסייה חלשה במיוחד, בלי להגדיל את תקציב משרד הבריאות המיועד לנושא כיום”.

לא רק פרנסה אלא התמחות משמעותית. בית אבות ביפן, צילום: AFPלא רק פרנסה אלא התמחות משמעותית. בית אבות ביפן, צילום: AFP

"שמיכה קצרה"

תמונת המצב הזאת גובה כצפוי מחיר כבד מהמטופלים עצמם. "אלה שהם לא עצמאיים ותלויים בנו בהכל, יכולים לחכות המון שעות עד שיהיה לנו זמן לגשת אליהם", אומרת מ', מטפלת סיעודית. "כואב לי הלב, אבל אני אחת. מה אני יכולה לעשות יותר ממה שאני עושה? גם המנהלים ידעים שיש בעיה, והם עוזרים לנו, אבל זה אף פעם לא מספיק".

"אוכל תמיד יהיה ומזגן תמיד יהיה", אומר דודי ברימר, יו"ר ועדת הסיעוד בא.ב.א. "השמיכה הקצרה של התקציב לא הגיעה למצב שאפשר לראות את זה בצלחת. לא נתקלתי במצב שנותנים חצי ביצה, ואם כן, צריך להוקיע את זה. עצם זה שצוות עובד שעות על שעות ומגיע בלי כוחות - גורם לזה שבהרבה מקרים יש פנצ'רים. למנהלים אין אפשרות לכסות על הפנצ'ר, כך שבמקום ארבעה מטפלים, למשל, יש שלושה במשמרת. יש דף מטלות ונהלים של מה עושים בצהריים ובערב, וכשזה מתחלק על פחות אנשים, אין ספק שהדייר נפגע".

במשרד הבריאות בחרו לא להגיב.  

והדרת פני זקן?

כמיליון אזרחים ותיקים בני 65 ומעלה חיים כיום בישראל

מספרם צפוי לגדול פי שניים עד לשנת 2030

21 אלף קשישים גרים כיום בבתי אבות בישראל

5,000 עובדים חסרים בבתי האבות

עובדים רבים בבתי אבות ממלאים כיום משמרות בנות 17 שעות בממוצע תמורת שכר מינימום

333 בתי אבות פועלים בישראל

66% מהם בבעלות פרטית ו־%33 בבעלות ציבורית

70% מהמיטות הסיעודיות מאוישות במאושפזים הממומנים בידי משרד הבריאות

30% מהמיטות ממומנות בידי המאושפזים ומשפחותיהם באופן פרטי

20 אלף עובדים זרים מועסקים היום בבתי אבות, כולם ללא רישיון

נתונים: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל