ביום חמישי האחרון, 24 בפברואר, לפנות בוקר, רגע לפני הפלישה הרוסית לאוקראינה, היו אמורות שתי קבוצות של פרויקט תגלית שהגיעו לארץ לפני כעשרה ימים - האחת מרוסיה, השנייה מאוקראינה - לחזור כל אחת למולדתה. אך כשהגיעו לשדה התעופה גילו חברי הקבוצה האוקראינית כי בשל הסלמה במשבר בין המדינות, וסגירת שמי אוקראינה, הטיסות שלהם בוטלו, והם ייאלצו להישאר פה בינתיים.
"כולנו בסיטואציה לא פשוטה", אומרת אנה אנטונובה, המדריכה של הקבוצה האוקראינית ואם לשניים, המתגוררת בעיר חרקוב. הקבוצה שבהדרכתה מונה 15 משתתפים יהודים, בגילים 28־34, שהגיעו ארצה ב־14 בפברואר. "כשהתעוררנו כדי לנסוע לשדה התעופה, הפלישה הרוסית עדיין לא החלה", היא מספרת. "בשדה התעופה עברנו כבר את כל הבדיקות לפני הטיסה, שלחנו את המזוודות, ואז ממש זמן קצר אחרי שהחלה הפלישה הרוסית בארבע לפנות בוקר, הודיעו לנו שהטיסה מבוטלת".
איך הגבתם?
"אצלי בקבוצה רוב החבר'ה הם הורים לילדים קטנים, שנמצאים עכשיו באוקראינה. נכנסנו לאינטרנט, התחלנו לראות מה קרה, הבנו שיש התקפות על קייב ועל ערים נוספות באוקראינה. בהתחלה כולם מאוד נבהלו, היו כאלה שבכו, אנשים התחילו להתקשר לקרוביהם שבאוקראינה. אחר כך ניסינו לקחת את עצמנו בידיים ולחפש מידע ברשת. הבנו שהמטוס כבר לא יטוס לשום מקום, שהשמיים של אוקראינה סגורים. בשעה 04:30 הרוסים ירו גם על העיר שלי. כשהיינו בשדה התעופה, בעלי התקשר אליי, סיפר לי את זה וניסה לעודד אותי. כמובן שנבהלתי".
אחרי שהטיסה בוטלה, שבה הקבוצה למלון בתל אביב. לאחר מכן, עברו לבית מלון בבת ים, שם העבירה הקבוצה את סוף השבוע, כשמארגני "תגלית" דואגים לכל צרכיהם. מפה הם כמובן עוקבים בדריכות אחר המתרחש באוקראינה. "מי שאין לו משפחה, רוצה להישאר בישראל", אומרת אנטונובה. “אחרים רוצים לחזור. להורים שיש להם ילדים באוקראינה זה קשה".
לפני שהגעתם ארצה, חששתם שמצב כזה עלול לקרות?
"האינפורמציה על היתכנות פלישה רוסית כמובן הייתה, היו חששות איך נחזור הביתה אם זה אכן יתממש, אבל בגלל הקורונה חיכינו לטיסה הזאת שנתיים. החלטנו בסופו של דבר כן לטוס, וסוף־סוף הגענו לישראל".
מה הצפי שלך לעתיד הקרוב?
"אני מאוד מקווה שהחבר'ה שלנו, האוקראינים, יצליחו לבלום את ההתקפה ושתהיה התערבות בינלאומית. אנחנו מאוד רוצים להאמין בזה, אבל אין לדעת כמה זמן זה יימשך. לנו המצב הזה מאוד כואב וקשה. בינתיים אני רוצה להגיד תודה למארגנים שדואגים לנו".
במסגרת פרויקט תגלית מגיעים לארץ מדי שנה כ־5,000 צעירים יהודים ממדינות דוברות רוסית, בעיקר מרוסיה, אוקראינה ובלארוס, שעורכים כאן סיורים. רק לאחרונה, לאחר שנתיים של הפסקה בשל הקורונה, שבה התוכנית הזו לפעול.
לאלכסנדרה מיצ'פורוק, מחברות הקבוצה מאוקראינה, יש בקייב הורים, אחים, בעל ושני ילדים בגילים 4 ו־8. "כל התוכנית שלנו בישראל הייתה מאוד כיפית, מעניינת, חווינו המון חוויות והנה כזה סוף נורא", היא אומרת. "רק כשהגענו לשדה התעופה הבנתי מה קורה. חיכינו לעלות על המטוס, אבל המטוס לא הגיע והתחלנו להתקשר לבני המשפחה. עכשיו אי אפשר לדעת מה יקרה. הכל משתנה כל שעה".
איך את מרגישה כעת?
"אני מרגישה רע, אני רוצה להיות ליד המשפחה שלי. אני דואגת להם, לכל אחד מאיתנו מלחמה היא דבר מאוד מפחיד. הקרובים שלי שמחים על כך שאני נמצאת במקום בטוח, אבל אנחנו רוצים להיות ביחד. אני רוצה להגיע לקייב, זה הבית שלי, אני לא רוצה להיפרד מהמשפחה, גם אם יש שם מלחמה. אני כועסת על רוסיה. אזרחים שלא רוצים מלחמה מאוד סובלים בגלל עניינים פוליטיים".
אמפתיה מהצד השני
לצד הקבוצה האוקראינית, גם הקבוצה הרוסית נאלצה בחמישי האחרון להישאר בארץ לאחר ביטול טיסתה, אך לבסוף הצליחה לעלות על טיסה בחזרה לרוסיה ביום חמישי בערב. "גם אנחנו הגענו לישראל ב־14 בפברואר", מספרת ליזה ספונובה, המדריכה של הקבוצה מרוסיה.
"הקבוצה שלנו מנתה 19 אנשים, בגילי 28־34, מערים שונות ברוסיה. ביום חמישי בשש בבוקר היינו צריכים לטוס למוסקבה. החבר'ה הגיעו לשדה התעופה בשלוש בבוקר, המזוודות עברו סריקה, קיבלו כרטיס עלייה למטוס, ואז בסביבות ארבע הודיעו להם על ביטול הטיסה. ליוויתי את הקבוצה לשדה התעופה, אבל תכננתי להישאר עוד זמן בארץ ועליתי למונית חזרה. התיישבתי במונית, התחלתי לקרוא את החדשות, הבנתי מה קרה, ואחרי עשר דקות החבר'ה שקיבלו הודעה על ביטול הטיסה שאלו מה לעשות. מיד התקשרתי למדריך הישראלי, וכולנו התחלנו לדון על מה יהיה. נציגי תגלית הגיעו לשדה התעופה ואספו את החבר'ה למלון".
איך הרגשת למשמע החדשות?
"כשישבתי במונית, בכיתי. זה לא פשוט לשמוע על מצב מלחמה. כמה פעמים במהלך הטיולים דרכנו הצטלבה עם החבר'ה האוקראינים. לא היה לנו יותר מדי זמן לדבר על הקונפליקט, אבל ידענו שעכשיו זה זמן לא פשוט בשבילם. משתתפי התוכנית שלנו מרוסיה בהחלט הביעו אמפתיה למה שהחבר'ה של תגלית הרגישו עם פרוץ המלחמה. הם לא יכולים לחזור הביתה בגלל שבשטח שלהם יש מלחמה".
פיצוצים מהמרפסת
"בילינו מאוד יפה, הכל בישראל מאוד מצא חן בעינינו, הכל היה מאוד מושקע, ואז כשהגענו בבוקר של חמישי לשדה התעופה הבנו שפרצה מלחמה", מספרת יוליה פידוטובה ממוסקבה. "בדקה הראשונה זה היה שוק, המילה 'מלחמה' מפחידה את כולם. היום רוסיה תוקפת, אבל מה יהיה מחר - את לא יודעת. במיוחד כאלה שיש להם ילדים התחילו לדאוג. אני יחסית הייתי רגועה בהתחלה, תחושה מתוחה הגיעה מאוחר יותר. מלחמה זה קשה. התכתבתי עם מכר שלי באוקראינה, והוא סיפר לי מה קרה שם. הוא שמע פיצוצים מהמרפסת. ראינו את הקבוצה מאוקראינה בשדה התעופה. לא היה לנו אז יותר מדי מידע, אבל כואב על אנשים".
כביכול לך יש פחות סיבה לדאגה.
"מלחמה היא דבר קשה לכולם. כל מי שאני מדברת איתו נמצא בשוק, בין שזה ברוסיה ובין שזה באוקראינה. לא באמת האמנו שזה יקרה. חשבנו שזה עלול לקרות, אבל שזה לא מאוד ריאלי. אף אחד לא היה באמת מוכן לזה, גם ברוסיה אנשים מפחדים".