70 שנים חלפו מאז עבר חוק חינוך ממלכתי – תשי"ג־1953 בקריאה שלישית בכנסת ובכך ניתק את החינוך מהמפלגות וביטל את שיטת הזרמים שהייתה נהוגה עוד מימי המנדט. בפועל, החוק לא יצר תכנית לאומית אחת, אלא פיצל את תכנית הלימודים, אומנם לא לארבעה זרמים אך לשניים: חינוך ממלכתי וחינוך ממלכתי־דתי, כאשר הזרם החרדי נותר מחוצה לו. הפולמוס הגדול סביב החוק והשיטה שקדמה לו הפכו את זירת החינוך בישראל לאחת מזירות המלחמה הגדולות ביותר בשנותיה הראשונות למדינה.
במלאת 70 שנים לאישור החוק בכנסת ב־12 באוגוסט 1953, חזרנו לפרוטוקולים ולכתבות שסיקרו את המאבקים הגדולים מאחורי הקלעים, רק כדי לשאול, האם המציאות השתנתה מאז?
"כידוע לך מתנהלת המלחמה הנ"ל בכל מיני אמצעים", כתבה רות סטנר, היועצת המשפטית של משרד החינוך והתרבות ב־14 בספטמבר 1952 במכתב המיועד לד"ר ברוך בן־יהודה, המנהל הכללי של משרד החינוך והתרבות, “וביניהם העמדת משמרות, תגרות ידיים, מעשה אלימות והפרעת השלום הציבורי". המלחמה שאליה מתייחסת סטנר מתרחשת דווקא בזירת החינוך בין זרמים שונים שחינכו את ילדי ישראל על פי שיוכם המפלגתי. סטנר אינה מגזימה, זאת אכן הייתה מלחמה, "המלחמה הקשה על נפשות הילדים במדינה", כפי שתואר בדיונים אחרים.
עם הקמת המדינה, חוקקה הכנסת הראשונה את חוק לימוד חובה, המחייב כל קטין בעל אזרחות ישראלית לקבל חינוך הולם, ללא תשלום, אך טרם ביטלה את שיטת הזרמים. על פי הנתונים המוצגים בארכיון המדינה ומתבססים על ספרו של צבי צמרת, “עלי גשר צר, החינוך בישראל בשנות המדינה הראשונות", ניתן להצביע על שלושה זרמים מרכזיים בשיטת החינוך.
הזרם הכללי, אשר מנה 50.2% מהתלמידים. זרם זה אומנם הוגדר כלא פוליטי אך קיים חיבור ערכי למפלגות הגוש האזרחי. זרם העובדים, אשר מנה 27.8% מהתלמידים (כולל תלמידי מוסדות שהשתייכו לזרם העובדים הדתי) והזדהה אידיאולוגית עם הסתדרות העובדים הכללית. ערכיו הדהדו את ערכי מפא"י ומפ"ם ואילו הזרם המזרחי, שבו הדגש היה על החינוך הדתי, מנה 22.45% מהתלמידים ולו הייתה זיקה למפלגות הציוניות הדתיות, תנועת המזרחי והפועל המזרחי. מובן שיש לציין לצד הזרמים המרכזיים את זרם החינוך העצמאי, הזרם החרדי שגם בחוק חינוך ממלכתי שחוקק בהמשך לא נכלל.
די בשיטוט במאגרי ארכיון המדינה ובמכתבי תלונות הציבור על מנת להבין כיצד ההכרה העצומה בתפקידה של מערכת החינוך הובילה למאבקי כוח קשים ולניסיונות להשפיע על ההורים. כך לדוגמה, במכתב שהגיע למשרד החינוך ולוועדת החינוך בכנסת נכתב: "הייתי ב־7.11 בשעה 12:30 על יד הבניין של בית האזרח וראיתי שכמה אנשים עשו תעמולה בין ההורים שירשמו את ילדיהם לבית ספר של זרם העובדים, כי אז יקבלו שיכון ועבודה". במכתב אחר שנשלח גם הוא לוועדת החינוך כתוב: "החתום מטה, אב לשלושה ילדים, הגר בבית עולים נתניה אוהל 316 מעיד כי פקיד של ההסתדרות (..) אמר בנוכחותי שמשפחות אשר לא תרשומנה את ילדיהן לבית ספר של זרם העובדים, אין להן זכות לעבודה ולשיכון (...) הנני מעיד שאווירת טרור שררה בבית עולים נתניה והיה בלתי אפשרי לבחור בחופש בבית ספר".
שמואל כץ (תנועת החרות): "לא די לחבר הכנסת כסה (יונה כסה ממפא"י) שכל הארץ, שהמדינה ומשקה וכלכלתה, חלוקים לסקטורים וקאנטונים ולקונפדרציה של אינטרסים ואינטרסנטים שונים, אלא רוצה הוא להנציח את החלוקה הזאת גם בחינוך, ואינו רואה הבדל בין הפעולות של הגוף שהוא מייצג בשדה הכלכלה, ובין פעולות המחדירות רוח שנאה, רוח של פירוד לבבות לתוך ילדיהם הרכים של הורים שאינם יודעים לשאול. (...) כשהוא שואל, כפי ששואלים כל חבריו, איך אפשר לשלול את הזכות הזאת מההסתדרות, אני אומר לו שאין זכות כזאת קיימת. אפשר כמובן ליטול אותה בכוח הרוב ועל ידי קומבינציות קואליציוניות, אך זכות כזאת אינה קיימת. אין זכות להחריב את החינוך במדינה, אין זכות לעשות חוכא ואיטלולא מערכיו התרבותיים. גם הפילוסופיה של רחמנות, שהטיפה לנו חברת הכנסת אידלסון לא תכסה על הארס וההרס והגלותיות שבכל הגישה שלכם (...) החינוך גם איננו שוק חופשי (...)".
אלא שההתנגדות עדיין הגיעה מכיוונים שונים, שכן המפלגות השונות לא רצו לאבד את מידת השפעתן על מצביעים עתידיים. בעיתון "דבר" בחודש מאי 1953 דווח על "ניסיון פגיעה בחוק החינוך הממלכתי בהגשמתו. פעולה העלולה לפגוע בחינוך הממלכתי ולרוקנו מתוכנו נתגלתה בימים האחרונים. מתוך מכתב שהגיע לידינו וכן מתוך הוראות ומאמרים שהתפרסמו ב"הצופה" מסתבר, כי עוד בטרם אישרה הכנסת את חוק החינוך הממלכתי, פתחו 'המזרחי' ו'הפועל המזרחי' בהכנות קדחתניות לקראת רישום הילדים בשנת הלימודים החדשה - העומדות בסתירה לרוחו ומגמתו של החוק".
כותרות העיתונים בישרו אז: "משבר בקואליציה הממשלתית בשאלת החינוך הממלכתי: ארבעה השרים של הציונים הכלליים התפטרו: היום ישיבת הממשלה". ארבעת השרים היו יוסף סרלין, פרץ ברנשטיין, ישראל רוקח ויוסף ספיר. עוד נכתב באותה הכתבה בעיתון "דבר" ב־26 במאי 1951: "הידיעות הראשונות על המשבר ועל התפטרות השרים הכלליים הסתננו לכנסת עם שובם של ארבעת השרים ממשרדו של ראש הממשלה וגרמו כמובן להתרגשות.
הישיבה הראשונה של הבית נפתחה באווירה מחושמלת, ורק מעטים הקדישו תשומת לב לתשובות שרים לשורה הגדולה של שאילתות". פרישת ארבעת השרים הגיעה על רקע דרישת חברי מפא"י להניף דגל אדום בבתי הספר של הקיבוצים לצד דגל ישראל או אף במקומו ב־1 במאי ובחג ההסתדרות. בן־גוריון התנגד להחלטת מפא"י אך הפסיד בהצבעה והודיע לארבעת השרים, כמדווח בכתבה, כי יכנס את הכנסת על מנת להכריז על התפטרותו שלו. אך לבסוף החליטה מפא"י לתמוך בו כדי למנוע משבר גדול יותר.
ההתנגדויות הרבות לא פסקו גם במעמד זה. משה ארם ממפ"ם, למשל, שאל את השר דינור אם הצהרתו בדבר חובת המדינה לחנך את אזרחיה להזדהות מלאה ושלמה עם המדינה מתאימה למציאות. ולצדו, חבר מפלגתו יעקב חזן אמר באופן ברור: "כנסת נכבדה אנו מתנגדים לחוק זה, חוק חינוך ממלכתי תשי"ג, מיסודו".
חזן הסביר את התנגדותם במספר טעמים. בהם, ביטול אחד מהישגיה הגדולים ביותר של תנועת הפועלים, אשר פוגע במנוע החלוציות. "הוא בא להפקיר על מזבח של קנוניות קואליציוניות ערכי יסוד של ציבור הפועלים", טען חזן. בהמשך עוד אמר: "אנו מתנגדים לחוק זה, כי הוא בא לקפח חלק אחד במדינה - את רובה הגדול של המדינה - ולהבטיח זכויות יתר לחלק שני, לחלק הדתי. למעשה מבטל החוק רק את זרם העובדים שבחינוך. אין הוא פוגע בזרם הדתי. אין עינו צרה בחינוך הדתי".
התרעות פיקוד העורף