יום רביעי, קיבוץ שפיים
על המדשאה מול אולם הכנסים בשפיים מסתובב זוהיר בהלול, מספר 17 ברשימת האיחוד הציוני (במגזר הערבי, מסיבות מובנות, עדיין מדובר ב"מפלגת העבודה").

במכנסיים מחויטים וחולצה מעומלנת הוא חוזר הלוך ושוב ומשחזר אל תוך הטלפון בסחף בהלולי אופייני את שידור שער הניצחון של מכבי חיפה נגד פריז סן ז'רמן בגביע אירופה למחזיקות גביע 1998. המראה, איך נאמר, מעט מוזר. "יניב קטן פורץ, משגר את הכדור אל תוך הבוקסה, ואלון מזרחי - כובששששששש!!!!",
הוא צועק, מוכיח שאפשר אולי להוציא את הפוליטיקאי משדר הכדורגל, אבל אי אפשר להוציא את שדר הכדורגל מהפוליטיקאי. "זה היה בשביל הרדיו, ביקשו ממני", הוא מסביר לאחר שהוא מסיים את השיחה במלמולי תודה מעט נבוכים, נעלם בזריזות אל האולם.
" 1 2, 1 1 2, 1 1, 1 1 2"... חוזר אולי חצי שעה ברציפות האיש שאחראי לסאונד באירוע החגיגי להשקת הנבחרת החדשה של בוז'י הרצוג, מגוון מדי פעם עם "1 2 3". "היה בסדר מקודם ועכשיו עוד פעם יש רעש", הוא מתריע. בערב כזה, שמתואם עם מהדורות החדשות של 20:00 וכשעתיד האומה על כפות המאזניים, הרמקולים חייבים לעבוד טיפ טופ.
הם בהחלט עובדים מצוין כשהמזכ"ל חיליק  בר, המוטיבטור הרשמי של המפלגה, שואג אל המיקרופון ומרעיד את הדציבלים. הוא מבטיח "ערב חגיגי, היסטורי ומרגש" ומציג לראשונה את המילה שתחזור על עצמה בערב הזה עוד 17,845 פעם בדיוק: "מהפך".
בניגוד לנבחרת הצעירה של העבודה הקהל כמעט קשיש, ים של קרחות בוהקות וראשים לבנים מבצבץ מעל הכיסאות. גם האולם עצמו עתיק, אחד מאותם מבנים קיבוצניקיים של פעם, קירותיו מצופים בעץ כהה ומעוטרים במשולשי מתכת זהובים מוזרים.
הווטרנים שממלאים את השורות ואת המעברים כבר ראו הרבה מערכות בחירות, אבל כנראה שחברי מפלגה אף פעם לא שבעים מהבטחות. אז בר מבטיח להם ולעם כולו את הנבחרת האיכותית ביותר שיש למדינת ישראל להציע, תקווה, אופק, עתיד טוב יותר, וכאמור, מהפך.
מנגינת סינתיסייזר מונוטונית בוקעת מהרמקולים, ועל המקרן מאחור רצות שקופיות הנבחרים, מהמקום ה-32 ומטה - אופטימיות היא גישה בריאה לחיים - שמטפסים בזה אחר זה אל הבמה. בולט בהיעדרו מספר 30 , אלדד יניב.
בפינה, צעירי העבודה מנופפים בדגלי ישראל ומפציצים בשירת "ביבי, הביתה", "מחליפים את השלטון", וכמובן, "הו הא מי זה בא". יצחק הרצוג בא. בשעת הפריים־טיים של 19:55 הוא נשמע תקיף מתמיד, נחוש מתמיד, מתהדר בעשייה ובניקיון כפיים.
"זו נבחרת רעבה לשינוי, שמחכה רק להסתער ביחד על כל המצוקות", הוא אומר ומונה אותן אחת־אחת: הדיור, יוקר המחיה, העוני, הבידוד המדיני, הביטחון... אם ייבחר לראשות הממשלה, עושה רושם שהרצוג עומד להפוך לאיש עסוק מאוד.
אחרי כניסה חזיתית מתמשכת בנתניהו, מילת עידוד לאגו הפגוע של איתן כבל ושאר קלישאות בסגנון "אמרו את זה קודם לפנינו, אבל זה לא משנה, כי יחד נשנה את העולם", הרצוג שולף את "העם דורש צדק חברתי". הצעירים חוזרים אחריו בקריאות קצובות וממושמעות. לאור הישגיהם בפריימריז של איציק שמולי וסתיו שפיר, גם אותה ססמת מחאה עבשה מקיץ 2011 מגויסת לקמפיין.
אבל עם כל הכבוד לזינוק במעלה הרשימה של הנסיכים מרוטשילד, החידוש האמיתי ברשימה הוא ציפי לבני. באקט סמלי הרצוג מזמין אותה להצטרף אל הבמה, אל המפלגה.
"אלה בחירות בין הימין הקיצוני למחנה הציוני, ואנחנו ננצח!", היא מכריזה. חובה לנקוט מידה של סקפטיות כלפי פוליטיקאית שהחליפה ארבע מפלגות בעשור, אבל מתקבל הרושם שהשידוך הזה יכול להחזיק מעמד. לבני, בכל מקרה, באה לעבוד.
"לפני חודש אמרתי שאני חושבת שהרצוג צריך וראוי להיות ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל", היא מצהירה, "הערב אני יודעת שהרצוג יהיה ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל!".
רגע - ומה עם הרוטציה?
יום שלישי, בית סוקולוב, תל אביב
"זה התור הכי גדול שהיה כאן מאז 92 '", מעיד אחד הפעילים של שמולי על הרכבת האנושית שמשתרכת במדרגות לקומה השנייה בבית סוקולוב, שם ממוקמות קלפיות הפריימריז של העבודה.
בהערכה גסה הוא היה אז בן 3 וחצי, מוכיח שלא רק פוליטיקאים נוטים להיסחף בהצהרות בתקופת בחירות. בחוץ, המדרכה ברחוב קפלן מפוצצת  בפעילים, דוכנים, שלטים, סטיקרים, פתקים, גימיקים ורוח קרב. טרנזיט מכוסה בפוסטר ענקי של המועמדת איילת נחמיאס־ורבין מאפיל אפילו על הצלחת של ניידת השידור של ערוץ 1, לברדור חביב הולבש בחולצה של אלדד יניב - האם קול שלו שווה שבעה קולות של בנאדם? כמו סוחרי אופציות לקראת סגירת המסחר נעמדים המשכנעים על המדרגות בכניסה לבית העיתונאים, זורקים מספרים ופקודות מכירה לחלל האוויר: "לא להתבלבל, 33 - יוסי יונה!", "לא לשכוח לסמן שמולי! מספר 55 !", "איתן כבל - 36 !"...
הפעילים של שלי יחימוביץ' מציעים שושנים אדומים למצביעים, אצל יניב מעדיפים ורדים צהבהבים. בסמוך לדוכן עומד הקולנוען רני בלייר, מקום שלישי ברשימת ארץ חדשה בבחירות 2013 , נותן כתף בפוש האחרון של איש ההון־שלטון לשעבר שיצא למסע ונדטה בועט וקולני נגד השיטה.
"לא התמסדנו", אומר בלייר  על ההבדלים בין המהפכה האוונגרדית שהבטיח יניב לפני שנתיים לבין  ריצה במפלגתו לשעבר של פואד, ההוא מהקזינו והדולרים, "אנחנו לוקחים אחריות. ארץ חדשה זה רעיון, והרעיון לא השתנה. אם נצליח להכניס אותו, זה יהיה דבר גדול". המצביעים, כידוע, חשבו אחרת.
עשרה מטרים משם, פעילים בכובעי צמר כתומים ופאות ג'ינג'יות נאספים סביב ח"כ שפיר בשירת "זה הכסף שלנו", אחד מהם מנגן בחליל. הם מציעים אריזות סוכריות תיק־תק מנטה מעוטרות בתמונתה של שפיר, "לטיהור האווירה".
מסביב באים והולכים גם אראל "כלכלה בידיים טובות" מרגלית, איתן " 53 לכנסת" שוורץ, מרב "עושה את העבודה" מיכאלי, רויטל "תייצג אתכם בכנסת" סוויד, פרופ' יוסי "עבודה עם ערך" יונה, מחייכים כולם, הפרגונים עפים מקיר לקיר. דילים? סכינאות? רשימות חיסול? מה פתאום, כאן כולם הפי־באניס.
פריימריז הם עסק ציני ועכור, אבל באוויר בכל זאת יש מעט אותנטיות, עד כמה שאפשר במסגרת הנסיבות. הדמון הגדול מאחד את כולם. מנטרה אחת חוזרת על עצמה, מובהרת שוב ושוב לתל אביביים העוברים והשבים, לאנשי העסקים הממהרים, לקשישות העטופות בצמר, לצעירים המעשנים ולאמהות עם העגלות: ב־ 17 במרץ מחליפים את השלטון. רובם אדישים יחסית למתרחש, ממשיכים הלאה במבט מתנצל של "אני סתם עובר כאן".
ב־ 12:00 מגיעה יחימוביץ', מאופרת ודרוכה, מוקפת עשרות מצלמות ופעילים, ממשיכה להלל את האיחוד עם לבני, מדברת על "תהליך אידיאולוגי ופוליטי נפלא" ועל הסיכוי להפיל את שלטון נתניהו, "הזדמנות בלתי חוזרת שאנחנו חייבים לנצל בכל הכוח". המשוואה ברורה: אם זה לא יקרה עכשיו, זה לא יקרה אף פעם.
יום ראשון "בית הארחה בית וגן", ירושלים
 

רגע לפני הכניסה לבוידם. צילום: מרק ישראל סלם
 
בפריימריז של האיחוד הלאומי אין דוכנים, כרזות או פעילים. לאירוע אין אפילו בלעדיות על הבניין. משלחות נוער נעצרות ללילה קפוא בבית ההארחה, באולם בסוף המסדרון נערך יריד נדל"ן ירושלמי, זוגות צעירים ואנשי מכירות נכנסים ויוצאים מבעד לדלת הזכוכית הכבדה.
בערך 100 מתוך 110 בעלי זכות הבחירה במפלגה התייצבו כדי לשלוח את הנציגים לרשימה המאוחדת עם הבית היהודי, ועל הדרך לאשרר את מינויו של היו"ר אורי אריאל. אין מועמדים אחרים, אבל ככה זה בדמוקרטיה.
זהו מעגל סגור המורכב ברובו המוחץ מגברים חובשי כיפות, אחד מהם ממלא את תפקיד הסטריאוטיפ המהלך שכאילו נלקח ממערכון שרקחו סאטיריקנים תל אביביים: זקן מדובלל, ספר סידור ביד וסנדלים מעל גרביים לבנים. כולם כאן מכירים את כולם, כולל המועמדים. בדרכם לקלפי, הבוחרים צריכים לעבור פיזית דרך המתמודדים.
הח"כים אורית סטרוק וזבולון כלפה מתזזים בין העמדה המאולתרת של רדיו גלי ישראל, לבין עמדת הקפה ובין עוזריהם, דובריהם ומקורביהם, מציצים ברשימות, מתעדכנים במספרים. בחודשים האחרונים הם קיימו סבבי שיחות אישיות עם המצביעים, וכל קול קריטי. המתמטיקה פשוטה: אריאל יצוק בבטון במקום השני אחרי בנט.
מספרי 2 ו-3 ישתלבו במקום ה-9 וה-14 . מספר 4 יזכה למקום ה-18 ויראה כנראה את הכנסת רק דרך ערוץ 99 . "המרכז הרבה יותר דמוקרטי ממה שחושבים", אומר המזכ"ל אופיר סופר, שולל את הטענה שהרשימה מוכתבת בעצם על ידי ועד הרבנים של התנועה, ובראשם הרב דב ליאור.
לפי סופר, הרבנים אומנם המליצו לתמוך בחברי הכנסת המכהנים אך הם עוסקים במאקרו, בהתוויית דרך ולא בפוליטיקה קטנה. במילים אחרות - כל המועמדים מקובלים עלינו, תבחרו במי שתבחרו; את ההחלטות האמיתיות גם ככה לא הם יקבלו.
הקלפיות נסגרות קצת אחרי שמונה, ובערך שעה אחר כך המועמדים נקראים כדי להתבשר על התוצאות. חברי מפלגה, סקרנים כרוניים וכתבים פוליטיים נחושים מקפצים בעקבותיהם במסדרון - מי יודע, אולי ייפול כאן איזה סקופ. "ניצחנו!", מכריז אריאל עם כניסתו לאולם הכיבודים הקטן שבו מוכרזות התוצאות גם לשאר האומה, על פניו אותו חיוך זחוח שבו התהדר בחמש השעות האחרונות.
ספק אם ח"כ כלפה יסכים: מקום 1 - הפתעה - אריאל. מקום 2, בצלאל סמוטריץ'. מקום 3, סטרוק. כלפה נדחק למקום הרביעי, מבטו העגמומי מרוכז במסך הסמארטפון לכל אורך דבריהם הקצרים של המזכ"ל והיו"ר. הוא נראה כמו אדם שאיבד כרגע את מקום העבודה שלו וימתין לנס אלקטורלי.
"ניצחנו!" מכריז שוב אריאל וקורא ליהודי צרפת לשוב הביתה. ירידי הנדל"ן הירושלמים כבר מוכנים. בקושי דקה חולפת מאז ההכרזה, ובזמן שסטרוק מתראיינת לתחנות הרדיו, הודעה ממערך הדוברות המשומן של יש עתיד כבר מתגנבת אל הכתבים: "האחים של בנט יוצאים מהארון: הבחירות היום סתמו
את הגולל על הניסיון של בנט להתחפש לישראלי הליברלי, המתון והלא מזיק.
בחרת בנט - בחרת סטרוק". סטרוק הרוויחה בעמל רב את מקומה בקצה הימני של הסקאלה, שמאלה רק מבן ארי ובן גביר, אבל אפשר לשאול היכן היו הסטנדרטים הקפדניים האלה כשאותו לפיד ישב באותה קואליציה עם אותה סטרוק כמעט שנתיים.

"הדעות שלי לא שונות בהרבה מאלה של חברים אחרים בבית היהודי", היא אומרת. דיבורה שקט, עדין, כמעט ביישני. "אנחנו לא מחביאים את הערכים שלנו, את האמת שלנו, ולא מתכוונים להתנצל על הדעות ועל העמדות שלנו".
בחוץ, נציגי התקשורת עטים על סמוטריץ'. ח"כ נולד, והוא כבר מתויג כ"בנט של האיחוד הלאומי". לא נראה שיש הרבה במשותף בין השניים, אבל כמו בנט גם סמוטריץ' צעיר, חדש וחובש כיפה, אז שיהיה "בנט של האיחוד הלאומי".
"אנשים רוצים לדעת: מי זה בצלאל סמוטריץ'?", מתפלפל אחד הכתבים, "מאיפה אתה מגיע? איזה דגל אתה מניף?". ובכן, סמוטריץ' הוא עורך דין מקדומים שעלה לגדולה בזכות פועלו בעמותת רגבים, שעוסקת בקודש הקודשים של הציבור האמוני: המלחמה המשפטית על אדמות יהודה ושומרון. בבג"ץ מכירים אותו היטב.
הוא בן 34, מזוקן ובהיר עיניים, ובפוטו-אופ החגיגי נראה קצת כמו אחיינו של אריאל. בהתנתקות מעזה, הוא מספר, ישב שלושה שבועות במעצר שב"כ. משם המשיך למעצר בית. טלוויזיה אין לו, ככה שהסתגר בביתו ו"בכה מול הרדיו".
הוא מניף "שלושה דגלים - תורה, עם וארץ", ו"משתדל להיות אידיאליסט, איש פשוט שרוצה לעשות דברים טובים למען עם ישראל". עד שזה יקרה, אל תתפלאו אם בחודשיים הקרובים סמוטריץ' וסטרוק, יחד עםרעיונותיהם לעשייה של דברים טובים, יאופסנו בבוידעם של נפתלי.
אבל מתישהו הבית היהודי תצטרך להחליט אם היא יותר איילת שקד וינון מגל או יותר סטרוק וסמוטריץ', אם היא סטארט־אפ עדכני או מאחז על הגבעה. בינתיים לפחות, לאף אחד שם אין כוונה להתנצל.