יום שני, היכל התרבות, יד בנימין
40 ק״מ מתל אביב, בגבול הלא קיים בין השפלה לדרום הארץ, ניצב יד בנימין - יישוב דתי מטופח, משופע בכיכרות ובקוטג׳ים בהירים, שהישראלי הממוצע מעולם לא שמע על קיומו. כ־3,500 מאמינים מתגוררים כאן, מאחורי מחסום בכניסה, חלקם מפוני גוש קטיף, וב־2013 הם הצביעו ברוב מוחץ לבית היהודי (57%), לפני ש״ס (18%) ועוצמה לישראל (13%). העבודה ויש עתיד הפציצו עם 14 קולות ביחד - 1%, אם להיות לארג׳ים. זהו גם המקום שבמפלגת יחד של אלי ישי מאמינים שממנו תצא הבשורה החדשה.
מחוץ להיכל התרבות מתפעלים נערי ישיבת "תורת החיים" המקומית דוכן עמוס סטיקרים ודגלים סגולים הנושאים את הכתובת ״ה' הוא המלך״. ״אנחנו מפיצים את שם ה'", אומר אחד מהנערים מסולסלי הפאות, יהודי יקר בן 14 כפי שהוא מגדיר את עצמו. הוא במקור מבת עין, לומד בישיבה, ועל השאלה הפשוטה יחסית ״איך קוראים לך?״ הוא מעדיף לענות ב״אתה מהשב״כ?״. ״אנחנו לא מדברים עם התשקורת, לא מתראיינים ולא כלום״, מבהיר לו נער מסולסל פאות אחר, שמסתמן כמו רכז השטח.
פסנתר כנף שחור ניצב בפינת אולם הכניסה, אך איש לא מנגן בו. הנשים מטפסות אל המרפסת העליונה בשעה שכ־500 גברים ונערים ממלאים את השורות, רובם המוחלט מהציבור התורני־ אמוני מהיישוב והסביבה. גם כהניסטים הגיעו - האגרוף הצהוב־שחור של ״כך״ כשומר מסך בסמארטפון מסגיר אותם מיד. ״ברוכים הבאים לכנס הקדוש של מפלגת יחד״, מברך המנחה. על הבמה שולחן ארוך השמור לנציגי המפלגה ולשורת הרבנים; רובם עדיין לא הגיעו, ואלה שכן מתכבדים לשאת דברים עד שתוגש המנה העיקרית.
ראשון עולה איש שדרות הרב אריאל בראלי, ״שבמהלך פינוי גוש קטיף לא היסס להניח את דרגות הקצונה על השולחן״. עד לפני שבוע־שבועיים הוא היה חבר במפלגת תקומה (בראשות אורי אריאל), אבל פרש ממנה בגלל ״הסכם הכניעה״ עם הבית היהודי. ״מפלגת תקומה, שאמורה לייצג את הציבור התורני״, הוא מכריז, ״נמחקה. אנחנו הולכים לדרך של תורה. בואו אלינו״. 40 יום לבחירות, למפלגה הזאת אין הרבה זמן לבזבז, ונפתלי בנט חזק על הכוונת. הרב בראלי מאשים אותו בטונים גבוהים בשותפות לחקיקה שמטרתה לקעקע את הזהות היהודית של המדינה, שהוא שכח מניין בא ולאן הוא הולך, מכנה אותו ״עז פנים, איש של חשבונות קטנים״.
אחריו ניגש לדוכן הרב דרור אריה, מנאמני הרבנות הראשית. גם הוא הזדכה על חברות בבית היהודי, ולעומתו הרב בראלי נשמע בערך כמו יוסי ביילין: ״באנו לכאן לא להיות עם חופשי בארצנו, באנו להקים ממלכת כהנים וגוי קדוש!״, הוא מכריז לקול תשואות, ״אנחנו רוצים הכל בשלמות: תורה שלמה, ארץ שלמה, עם שלם!״. אלי ישי התבטא אומנם לאחרונה שהוא לא בעד הקמת מדינת הלכה, אבל נראה שלא כולם בחגורת התנ״ך הישראלית מסכימים איתו.
בתווך מוצגים מספר 2 ברשימה, ח״כ יוני שטבון, ״גיבור ישראל״, שנכנס לאולם לקול מחיאות כפיים קצובות, ומספר 4, ברוך מרזל. מרזל אומנם לא נלחם בבינת ג'בייל, לא קיבל את צל״ש הרמטכ״ל, אבל גם הוא זוכה לכינוי ״גיבור ישראל״, למחיאות כפיים רמות בהרבה ולשירת ״אל תירא, ישראל״ ו״ברוך הגבר״. אחריהם נכנס גדול העיירה, ראש ישיבת ״תורת החיים״ הרב שמואל טל. כנהוג בכניסת אישיות רבנית במשקל כבד, מהרמקולים בוקע בפול ווליום ״ימים על ימי מלך״. מיד אחר כך מגיע בצעדים נמרצים ונחושים גם חתן השמחה, ישי, מספק לשטבון הזדמנות לנצח על המקהלה ולהריץ את המנון מפלגת יחד, שהולך בערך ככה: ״יחד יחד, יחד יחד, יחד יחד...״.
״קהל קדוש״, אומר שטבון, ״תסתכלו שנייה על הציבור שיושב כאן, איזה חיבור, איזו עוצמה אדירה. יחד יחד... יחד יחד...״, החרד״ליים ביציע רוקדים וקופצים מחובקים לצלילי סוג של טראנס־חסידי. ״להגביר עוד את הווליום!״, מבקשים בכריזה, ״יחד יחד...״. מקורביו של שטבון מספרים כי התייסר לפני שהסכים לרוץ ברשימה עם מרזל, אבל כעת הוא נראה לגמרי בעניין, חדור רוח קרב, מנופף באגרופיו: ״אנחנו עושים היסטוריה״, הוא אומר, ״כן, אצלנו להתייעץ עם גדולי תורה זה דבר חיובי! אנחנו לא מתביישים בכך! יחד זו לא מפלגה, זו תנועה. בעזרת השם, בעוד 15 שנה אנחנו נבין מה קרה היום ביד בנימין. אנחנו זורעים את הזרעים״.
אל הדוכן עולה ישי, ״הלוחם במסתננים, הדואג לחלשים, הדואג לנכים, נאמן לתורה, לארץ ישראל, לעם ישראל, 30 שנה בפוליטיקה ולא דבק בו רבב״. ״אתם רואים״, פותח ישי ומצביע אל השעטנז שמשמאלו, ״יש פה הכל, כיפות שחורות, סרוגות, ספרדים, אשכנזים, שטריימל, הכל ביחד״. הוא פונה למרזל, ״ידידי היקר״, שזוכה שוב למחיאות כפיים מקיר לקיר.
האם זוהי האישיות הנערצת ביותר ביד בנימין? נראה שרק הרב טל יכול לתת לו פייט. מרזל מרים לרגע את ראשו מצג הסלולרי שבו היה מרוכז במשך רוב הערב, מנופף לקהל.
״שאלו אותי״, ממשיך ישי, ״איך אתה מכניס אותו לכנסת, איך אתה מתחבר עם עוצמה יהודית?״. מבחינת ישי, כך נראה, יחד כבר מעל אחוז החסימה. הוא חוזר לבחירות 92', לשני המנדטים האבודים של התחיה שהובילו להקמת ממשלת שמאל ולהסכמי אוסלו, מודה בעצם שבסוף הכל עניין של מתמטיקה. ״אמרתי, מעניין, אתם כל כך מזועזעים, חנין זועבי לא מפחידה אתכם בכנסת? מגדפת את מערכות ישראל, משמיצה את חיילי צה״ל, הולכת למרמרה, זה בסדר?״. בפעם הראשונה והאחרונה להערב, קריאות בוז צורמות קורעות את עור התוף. ״תאמינו לי״, רוכב ישי על המומנטום, ״רק בגלל זועבי צריך שברוך מרזל יהיה בכנסת״. הקהל קוטע אותו בקריאות ״ברוך, ברוך״. ״אני אבקש מיו״ר הכנסת שיושיב אותך ליד זועבי״, הוא פונה למרזל, ״אני מבטיח לך שתוך שבוע היא עוזבת את הכנסת״.
חופשי מצלו של דרעי, ישי נראה משוחרר. הוא נזהר כמובן מלהזכיר את ש״ס בשמה, רק את ״מאות האלפים שמאוכזבים מהמפלגות ורוצים בית אמיתי, בית של אחדות. שנים רצו את זה בציבור, וניסיתי לגשש ולראות - הבנתי שאין סיכוי. ברוך השם, אם הם לא עושים את זה, אנחנו עושים את זה״.
האמת היא שישי הלך רחוק מאוד מש״ס. בזמן שהקמפיין של דרעי מתמקד באנשים השקופים, כאן מדובר במשולש מוחשי מאוד: תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל, מפלגה ימנית אמונית קיצונית ללא פשרות. "אנשי ארץ ישראל השלמה איתנו״, מסבירים בצוות הקמפיין, "אנחנו השכפ"ץ הדתי של המחנה הלאומי".
הערב מגיע לשיא עם עלייתו לדוכן של המנהיג הרוחני, הרב מאזוז. במבטאו התוניסאי הכבד ובדיבורו הממולמל והכמעט אגבי הוא משעשע את הקהל בהרצאה בת 20 דקות המתובלת בדברי קודש ובמעשיות חכמים, בתעלולי גימטרייה ובזיכרונות מהרב עובדיה ("הרב איתנו״). הוא נושא מסר של פיוס בין הפלגים והעדות (״כולנו אותו דבר״), ומבקש ״שלא יהיה לנו בושה כמו בפעם שעברה, כששלוש מפלגות חרדיות לא הגיעו לקרסוליו של טירון פוליטי (לפיד)". הוא מזכיר כיצד חזה את ניצחונו של נתניהו ב־96', ומסכם: ״אי אפשר לזרוק את ארץ ישראל לידי השמאלנים". דבריו ננעלים בקריאות "אמן" והוא יורד מהדוכן, נערי הישיבה נעמדים בתור בתקווה לנשק את ידיו.
אחרון חביב - לפחות בעיני המקומיים - עולה מרזל. לדרישת הרבנים הוא נכלל ברשימה כנציג עוצמה יהודית במקומו של מיכאל בן ארי, מכיוון שבניגוד לבן ארי אינו נוהג לעלות להר הבית. בשאר הקריטריונים נראה שהסטנדרטים לא היו כה מחמירים.
מרזל קצר ותכליתי, מכחיש כי מדובר במהלך טקטי שיתפרק לאחר הבחירות, שאחרי כל הססמאות על איחוד השבטים, כל חובשי הכיפות האלה לא באמת יוכלו לשבת באותו אוהל של תורה: "כל מה ששמעתם בתקשורת - אל תאמינו לאף מילה. 'ככה היה החיבור, החיבור היה ככה'. אנחנו הולכים ביחד ובעזרת השם נקדש בכנסת הבאה את שם שמיים ונביא פוליטיקה אחרת, אמונית".
למרזל אין זמן ללהג מיותר. בחניון, כשיד בנימין שקועה בשנת לילה ערבה, הוא ומקורביו כבר מתכוננים למחר, לעבודה מול הפעילים, להדפסת והפצת פליירים וסטיקרים. הלו"ז דוחק: למרזל יש שישה שבועות בלבד לזעזע את הקונצנזוס ולתקוע את הדגל הצהוב־שחור שלו בקצה הימני ביותר של ספסלי המליאה. "עלה והצלח", זורקים לעברו המקומיים. "בעזרת השם", הוא מחייך מבעד לזקן, "בעזרת השם".
יום ראשון, "דולי פרטון", הרצלייה
הנה הוא מגיע, בסריג אופנתי כחול, עם הטלפון והארנק ביד, משוחח בכניסה עם מקורביו ועם כמה פעילי ישראל ביתנו לבושי חולצות כחולות של ״תכל׳ס ליברמן״, סיגריה בשלוף, כאילו מנציח את סטיגמת הבליין שהוצמדה לו, משדר ״שיגידו מה שיגידו, גם ככה הם אמרו כבר הכל״.
בפנים, 40־50 הצעירים שהגיעו ל״פוליטיקה על הבר״ מורידים בירה ומנשנשים נאצ׳וס בליווי סלסה וגוואקמולי, מדרבנים את שרון גל, מספר 5 בישראל ביתנו, לשבת על הבר ״כמו ציפי לבני״. ״איך זה עבד״, הוא תוהה, ״ציפי התחילה באמצע, עברה לצד ימין וסיימה בצד שמאל?״. הצעירים מצחקקים, וגל מטפס אל הבר.
הוא מציג את עצמו: בן 40, נולד בטירת הכרמל, התגורר באופקים, במטולה, מכיר את הארץ ואת בעיותיה ומתמקד בשלוש מהן: חברי כנסת המסיתים נגד המדינה, יוקר הנדל״ן ומצבנו המדיני. הוא מספר שההחלטה לעזוב את החיים הנוחים בתקשורת ולהתפנות ל״עשייה אמיתית״ החלה להתגבש אצלו בימי צוק איתן, כשראה את ״ההסתה הפרועה נגד חיילי צה״ל בזמן מלחמה, וגם בגלל האופן שבו המבצע הזה הסתיים. יצאנו לפלפים״, הוא מסביר.
גם גל מדבר על הח״כים הערבים ועל זכותה של דמוקרטיה להגן על עצמה, מצהיר ש״ישראל ביתנו לא תשב בממשלת שמאל״. מצד שני, הוא אומר - פיו זז אבל המילים הן נטו ליברמן - ״אנחנו בעד לייצר תקווה. בשנים האחרונות יש היעדר מנהיגות. הדרך של שב ואל תעשה ושהעולם יקבע יוצרת לחץ בינלאומי ולא מובילה אותך לשום מקום. אנחנו מאמינים שהדרך לפתור את הסכסוך היא רק בשיחות אזוריות עם מדינות ערב המתונות. אתה לא יכול לעשות כל פעם אותו דבר ולצפות לתוצאה אחרת״, הוא מקנח, שוכח לתת קרדיט לאלברט איינשטיין.
גל עומד מהר מאוד בכלל הראשון של מערכת הבחירות 2015: כולם תוקפים את נתניהו, פשוט לא כולם מזכירים אותו בשמו - אולי עוד נצטרך להקים כאן קואליציה. הכלל השני הוא שכולם תוקפים את בנט. גל למשל, כבן עדות המזרח, הרגיש שנעשה לאלי אוחנה עוול נורא: ״אני מכיר את החבר׳ה שם, זו קבוצה מאוד סגורה״.
מעבר לחזון המזרח התיכון החדש, גל חולם להשפיע על מחירי הדירות. הוא ״מעדיף לא לדבר על חסרונותיו של לפיד״, ובכל זאת מדבר עליהם שתי דקות. ״שר אוצר לא חייב להיות כלכלן״, הוא פוסק - משאיר אולי לעצמו פתח למשרה, יום אחד - ״אבל הוא חייב להבין כלכלה״. אפשר להבין את תחושת העליונות של גל על לפיד: יו״ר יש עתיד היה אומנם בפריים טיים וגל רק בלייט נייט, אבל הוא לפחות למד כלכלה ״בצורה מאוד פרקטית״ כשהגיש את ״לילה כלכלי״.
"יצאנו לפלפים". גל. צילום: יח"צ
אז מה המצע הכלכלי של שרון גל? אה, זה פשוט: תוכנית חירום לדיור של שבע־ שמונה שנים, שתרסק את הבירוקרטיה במינהל מקרקעי ישראל, תציף את השוק בקרקעות, תסיר חסמים על ייבוא ידיים עובדות ותגמיש קריטריונים למשכנתאות. וישנו גם התהליך המדיני, הוא מסביר, שייצר 3% צמיחה.
הרעיונות, כולל אום אל־פחם לפלסטין, יכולים להישמע קורצים מאוד עבור מצביע הימין־מרכז הממוצע. למעשה ישראל ביתנו היא אחת המפלגות הבודדות, אם לא היחידה, שמציעה איזשהו אופק מדיני, שבכלל מעלה את הנושא. ישנה, כמובן, בעיה אחת: שוב ושוב עולות השאלות מהקהל - אבל שרון, מה עם השחיתות, איך הציבור אמור להצביע למפלגה ששקועה עד הצוואר בלהב 433?
התשובות מוכרות: ״יש משטרה, ואם מישהו פשע בסוף יש גם בית משפט; לתת את הכותרת 'פרשת ישראל ביתנו' זה עוול נוראי שמהול בהרבה אינטרסים ורוע; בשש מערכות הבחירות האחרונות, שש פעמים ניסו לייצר עננה סביב ליברמן״. ליברמן, לדברי גל, עבר עינוי דין, משהו שהוא בעצמו מכיר. ״דווקא מהניסיון האישי שלי למדתי שצריך להיזהר בשמו הטוב של בנאדם״, הוא משתף, ״במשך שנה קמתי כל בוקר וקראתי על עצמי איזו שמועה או שטות זדונית. ישבתי בבית, עזבתי את ערוץ 10, עברתי סבל נוראי והשמצות פרועות. אתם יכולים להבין מה הילדים עברו בבית הספר. אתם יודעים איך זה נגמר? טלפון מהמשטרה ואמרו לי 'אדוני, התיק שלך סגור'. זה נגמר באפס״.
המפגש מסתיים ו״דולי פרטון״ מתחיל להתמלא. גל תופס פוזיציה עם הפמליה על הבר, נעלם בעשן הסיגריות, מעדכן סטטוס בפייסבוק ועומד בכך גם בכלל השלישי של מערכת הבחירות 2015: תגיד משהו על חנין זועבי, זה הכי בטוח.