דבורי הדבש הן בין החרקים החשובים ביותר לאנושות. נוסף על ייצור דבש, הן מאביקות רבים מהצמחים המשמשים בחקלאות ואחראיות על ההאבקה של צמחים המספקים יותר משליש מתזונת בני האדם ברחבי העולם. כמו כן יש להן מנגנון תעופה כה ייחודי, עד כדי כך שרק בראשית שנות ה-2000 הצליחו מדענים  לפענח איך הוא פועל מבחינה מכנית.

תעופתן של הדבורים אינה מסתכמת רק בעצם היכולת לעוף, יש לה גם מרכיב עצבי. מוחה של הדבורה קולט במהלך התעופה שטף של נתונים שמאפשרים לה לעוף במסלול מסוים ולנווט בסביבתה. מזה זמן רב ידוע שדבורים מרבות להיעזר בחוש הראייה כדי לשלוט בגובה הטיסה שלהן ובמהירותה.

עם זאת, מוחן פשוט למדי ומורכב רק מכמה מאות אלפי תאי עצב – לעומת יותר משמונים מיליארד תאי עצב במוח האדם. עקב כך משערים שמוח הדבורה משתמש בשלל קיצורי דרך כדי לשלוט בתעופתה. לדוגמה, מוח הדבורה אינו שולט ישירות בתנועת הכנפיים, אלא מעביר הוראות הפעלה כלליות למנגנון דמוי מתג, שמורה בתורו לשרירים המפעילים כל כנף איך לזוז ומתי.

בדומה לבני אדם, גם דבורים עלולות להתבלבל מאשליות אופטיות. בשנות ה-60 הבחינו צמד חוקרים מגרמניה בתופעה משונה כשהתבוננו בדבורים עפות מעל מים: כשפני המים היו חלקים וחסרי תנועה לחלוטין, הדבורים עפו יותר ויותר נמוך, עד שפגעו לבסוף בפני המים. לעומת זאת, אם הופיעו אדוות שהפרו את המראה החלק של פני המים, הדבורים עפו מעליהם ללא כל קושי או בלבול.

אימוני תעופה
צוות חוקרים צרפתי ביקש לחקור את התופעה באופן מבוקר יותר ולשחזר את התצפית הישנה מלפני קרוב לשישים שנה. לשם כך הם בנו מנהרה וכיסו את דפנותיה הפנימיות בפסים אנכיים שיאפשרו לדבורים לזהות את תנועתן האופקית אך לא יעזרו להן להעריך באיזה גובה הן עפות. לרצפת המנהרה ולתקרתה הם הצמידו במקרה הצורך מראות שידמו את פניו החלקים של מקווה מים.

החוקרים ביצעו סדרה של ניסויים. תחילה הם בחנו את תעופתן של קבוצות דבורים במנהרה בתנאים רגילים, ומצאו כי אחרי שתרגלו את זה כמה פעמים הדבורים חצו את המנהרה ללא קושי. בהמשך בדקו כמה דפוסים של הצבת מראות לאורך המנהרה. כשכיסו רק את התקרה במראות, הדבורים המשיכו לעוף כרגיל ובגובה סדיר. לעומת זאת, כשהתקינו מראות על רצפת המנהרה, מסלול תעופתן של הדבורים נטה בהדרגה למטה, עד שהן נתקלו ברצפת המנהרה שוב ושוב.

בנוסף בחנו החוקרים מה קורה כשמניחים מראה על רצפת המנהרה רק בחלקה הרחוק ביותר. הם ראו כי אף על פי שהדבורים הצליחו בתחילה לשמור על גובה קבוע מעל הרצפה, מרגע שהגיעו לאזור המצופה מראה, נתיב תעופתן השתבש.

בשלב הבא בדקו החוקרים אם הדבורים מנסות להתאים את גובה מעופן למקומה החדש של הרצפה, שכן הצבת המראה גורמת לרצפה להיראות רחוקה יותר מכפי שהיא באמת. לשם כך הציבו מראות זהות על תקרת המנהרה ועל רצפתה, ועל ידי כך גרמו למנהרה להיראות אינסופית, כאילו אין לה תחתית כלל. במצב זה ההתמצאות של הדבורים במרחב השתבשה במידה ניכרת, והן נתקלו ברצפת המנהרה בשלב הרבה יותר מוקדם לעומת כל סידורי המראות הקודמים.

החוקרים ציינו כי ניסוי שתי המראות מדמה באופן קרוב ביותר את התצפיות של המחקר הגרמני המקורי, שבו הדבורים עפו תחת כיפת השמים ומעל אגם חלק, וכצפוי הוא מוביל לאותן תוצאות. החוקרים הצליחו להראות גם שהאותות החזותיים החשובים ביותר למעופן של הדבורים הם אלה שהן קולטות מהאזור שמתחתן, וכי חשיבותם של אותות חזותיים אחרים היא נמוכה יותר.

הממצאים מראים שדבורים תלויות מאוד במידע חזותי, ומוחן הפשוט מנצל פריט מידע אחד ויחיד כדי לחשב את גובה טיסתן. מעבר לכך, המערכת הניסויית שהוקמה לצורך המחקר טרם השלימה את תפקידה, והיא יכולה לסייע בבחינת התנהגותם של חרקים אחרים. כמו כן, הידע הזה יכול להשפיע על האופן שבו אנו מגדלים דבורים, ובעתיד גם על בחירת מיקומן של כוורות.

לעוד כתבות באתר של מכון דוידסון לחקר מדעי>>>