לאורך חייה, סגן סימונה קרונברג בת ה־21 נתקלה במכשולים וקשיים רבים, שתחילתם בילדותה ברוסיה. "בגיל 3 אובחנתי כחולה בסרטן", סיפרה בשיחה עם "מעריב" במסגרת פרויקט מיוחד לסוכות.

עלתה מיפן כדי לשרת בצה"ל: "הקשר שלי לישראל קיים מאז שנולדתי"

"התחלתי מיד בטיפולים כימותרפיים, ואחרי זמן קצר נאמר להורים שלי שסיכויי להישאר בחיים נמוכים, ושבמחלות כאלה הפתרון הכי פשוט הוא לעבור ניתוח להוצאת כל מערכת הרבייה. ההורים סירבו והחלו לחפש פתרון אחר. בסופו של דבר, הם גילו שישנם טיפולים נוספים בבית החולים רמב"ם שבחיפה, אז החלטנו לעלות לארץ מתוקף חוק השבות".

"בגיל 3 וחצי התחלתי בטיפולי כימותרפיה בארץ", הוסיפה. "אחרי תקופה מסוימת הרופאים בישרו להוריי שאכן הפתרון היחיד הוא להוציא את כלל מערכת הרבייה. ההורים סירבו גם הפעם, ואני מודה להם על כך. גם הפעם, הם מצאו פתרון אחר - טיפול מיוחד בצרפת. בגיל 4 וחצי הרופאים בישרו להוריי שהחלמתי באופן רשמי. אבל הקשיים והאתגרים לא נגמרו בשלב הזה, שכן הורי החליטו להתגרש".

איך הייתה ההתאקלמות במערכת החינוך בארץ?
"למדתי בבית ספר יסודי דתי, וזה היה מורכב למדי, מעצם העובדה שהייתי אחת הרוסיות הבודדות בבית ספר וספגתי בשל כך הקנטות רבות. בהמשך עברתי לחטיבה חילונית, אבל גם שם היה לא פשוט – הייתי הרוסייה היחידה ולא הכרתי את הדברים שחבריי לכיתה דיברו עליהם".

המצב השתנה בתיכון?
"לא ממש. זה היה השלב שבו כולם מתחילים לדבר על הצו הראשון. היה לי ברור שאתגייס, אבל קיבלתי פטור בגלל שחליתי בעבר בסרטן. לא ויתרתי, ואחרי שעברתי בדיקות רבות, לבקשת הצבא, הוגדרתי ככשירה לגיוס, אך בפרופיל רפואי נמוך. כבר מההתחלה הבנתי שאני רוצה להתגייס לקורס נתיב ולעבור גיור. אחרי אין־ספור שיחות - הבקשה שלי התקבלה".

בגלל מעבר מהעיר למושב, את י"ב היא החלה בבית ספר חדש. קרונברג: "במקביל עלתה סוגיה נוספת - בעיות פוריות, בשל העובדה שחליתי בסרטן בצוואר הרחם ובהמשך סבלתי מבעיות במחזור. הרופאים אפילו דיברו איתי על הקפאת ביציות. הרגשתי לבד, כי אף אחת בגילי לא מתעסקת בנושאים הללו. מעבר לקושי החברתי, הגעתי עם פערים לימודיים משמעותיים, כי החסרתי ימי לימודים רבים בשל בדיקות ותורים לרופאים. אבל נאבקתי והצלחתי לסיים י"ב עם ממוצע בגרויות של למעלה מ־75".

ואיך הרגשת עם הגיוס לצבא?
"במאי 2020 – שיא הקורונה – התגייסתי לקורס נתיב, וזה היה המקום הראשון שבו באמת הרגשתי שייכת, כי בעצם היינו עדר של 'כבשים שחורות'. הכרתי אנשים מדהימים וזכיתי למפקדים תומכים. הביטחון העצמי שלי עלה, ופתאום יכולתי לשתף אנשים בקשיים שחוויתי, כי הם חוו קשיים דומים לשלי. בין היתר, צחקו עליי בגן כי לא היה לי שיער מפני שחליתי בסרטן. אחרי הקורס נשלחתי לטירונות בבה"ד 16 ועברתי קורס מדריכות חירום, שהן בעצם חיילות שנוסעות למוסדות החינוך ומסבירות מה עושים במקרה חירום".

היא מוסיפה: "נבחרתי למצטיינת הקורס, וקיבלתי את הכומתה של אחת המפקדות שלי. במקביל, סיימתי את תהליך הגיור . המפקדים המדהימים שלי תמכו בי, ושובצתי כמדריכת חירום במחוז צפון. בהמשך החלטתי שאני רוצה לצאת לקצונה – אבל הרופא סירב לאשר לי בגלל הרקע הרפואי. לא ויתרתי, עברתי את כל הבדיקות שדרש, ובמאי 2021 יצאתי לבה"ד 1".

איך עבר עלייך הקורס?
"במהלך ההשלמה החילית עלו מספר בעיות רפואיות, שהובילו לכך שנשלחתי לר"ם 2 למשך כחודש. חזרתי שבוע לפני סיום הקורס, נאבקתי כדי שייתנו לי לסיים עם כולם - והצלחתי. כיום אני משרתת כקצינת הדרכה במגמת הכשרות במכללה הלאומית לאיתנות ישראלית, התפקיד השני שלי כקצינה. אני מתעסקת, בין היתר, בשיפור המוכנות במרחב האזרחי לחירום. המדים והכומתה של פיקוד העורף, ביחד עם התג של המכללה, מסמנים עבורי את הניצחון על כל המכשולים".