מערכת הבריאות, לצד מערכות נוספות במדינה, נערכו לחזרתם של החטופים, ויספקו להם תמיכה וסיוע נפשי כדי להתמודד עם הטראומה הקשה. "היבט חשוב מאוד בשיקום של הילדים החטופים, ואולי אפילו החשוב ביותר, הוא לאפשר להם לחזור בשלב מסוים לחיי שגרה רגילים עד כמה שניתן, גם אם בפנים הם בסערת רגשות נוראית.
השגרה הזו אומרת בין היתר להרחיב בהדרגה את מעגל האנשים שהם נפגשים עימם ולכלול בני משפחה וחברים נוספים", ציין ד"ר פורטונטו בן הראש, מומחה בפסיכיאטריה של המתבגרים ובטיפול בנפגעי טראומה מבית החולים הדסה, "המפגשים הללו מעלים את השאלה – איך מכינים את הסביבה למפגשים הללו?".
הוא הסביר: "מצד אחד, בכולנו טבועה הסקרנות הטבעית הזו, והרצון לדעת מה עבר עליהם במהלך השבועות הרבים בשבי, אך מצד שני הדבר עשוי לעורר גם רתיעה מסוימת – כי הם עברו את הדבר שאנחנו הכי מפחדים ממנו, וחלק מהאנשים יוכלו להרגיש אף שהם מעדיפים שלא להתקרב לאנשים הללו. שתי הגישות הקיצוניות הללו שליליות והדרך היחידה לאפשר להם שיקום וחזרה הדרגתית לחיי שגרה היא להפגיש אותם עם אנשים – שיתייחסו אליהם כמו לכל אדם רגיל שלא עבר טראומה – במטרה לאפשר להם שיקום הדרגתי עד כדי חזרה לשגרה".
"לא מספיק רק לפגוש אנשים נוספים, אלא צריך גם לוודא שהילדים ישחקו איתם והמבוגרים ידברו איתם – מצד אחד שיתייחסו אליהם כמו לכל אחד אך לא יבואו וישאלו אותם שאלות שעלולות לעורר שוב את הטראומה, ומצד שני שהשבויים לא ירגישו מוקצים מחמת פחד או מיאוס, שלא ירגישו חלילה שמפחדים לדבר עימם או לגשת אליהם, ולעיתים אף שמתלחששים", הדגיש המומחה.
בשלב מסוים הילדים הללו ירצו אולי לשתף במה שעברו.
"נכון, והשיתוף הזה צריך להיות בשיחות עם אנשי מקצוע ולא מול כל אדם. לכן, חשוב מאוד להדריך לא רק את הסביבה הקרובה של החטוף, אלא גם את ההורים של הילדים במעגל החברתי הקרוב אליו, כדי שאלה יוכלו להכין את ילדיהם למפגש עם החבר שחזר מהשבי, שכן ייתכן שהם יהיו טעונים ומלאים בחששות, וכך נתן יהיה לענות להם על השאלות והספקות עוד לפני המפגש. גם הילדים מסביבתם החברתית של החטופים צריכים לקבל סיוע ותמיכה. בכל מקרה, העובדה שחלקם מגיעים מאותם הקיבוצים עשויה לסייע בשיקום והחזרה לשגרה, שכן הדבר יהווה להם מעין קבוצת תמכיה נוספת".