הרבה דברים השתנו מאז ה-7 באוקטובר. אפילו עמדות הוריות נחרצות שהחזקתי בהן, עוברות שינוי ועדכון. ואולי זה דווקא סימן טוב. לפני מספר חודשים נפל דבר בחייה של בתי בת השמונה: היא התחילה לקרוא את הספר הראשון בסדרת "הארי פוטר". כחובבת של הספרים בעצמי וכאמא הדוגלת בחשיבות הקריאה בקרב ילדים, שמחתי ועודדתי אותה.
לא חלפו שבועיים וההתלהבות שלי הצטננה והתחלפה בחשש כאשר הבחנתי שהיא גומעת פרק אחר פרק במהירות ומדברת על הספרים ללא הרף. הספרים הראשונים בסדרה קלילים למדי, ומתארים את מאבקו של הארי הקוסם בלורד וולדמורט, התגלמות השטן עלי אדמות. הספרים מתובלים בהומור ילדי, עשירים בדמיון ומלאים במתח. אולם אז, בספר הרביעי, חלה תפנית, וברגע אחד התמימות נגדעת עם מותו הפתאומי של חברו של הארי. מאותו רגע הכל משתנה, והעולם הקסום של הארי פוטר לא יחזור להיות כפי שהיה.
התלבטתי כיצד לנהוג. לא מעט הורים בסביבתי הקרובה מגבילים את החשיפה לספרי הארי פוטר ומעדיפים למנוע את קריאת הספר הרביעי עד לגיל מאוחר יותר. בתחילה ניסיתי לעשות זאת, אך המרמור העז של בתי היה קשה מנשוא ולבסוף נכנעתי. הכנתי אותה לכך שיש סצינה מורבידית בה חברו של הארי מת, וביקשתי ממנה שבמידה ותרגיש שזה מפחיד מדי עבורה, שתבוא לדבר איתי, תדלג על כמה עמודים, או תפסיק את הקריאה. ועדיין, לא הייתי שקטה.
ואז הגיע ה-7 באוקטובר. בבת אחת הכל השתנה, והעולם התמים של בתי ושל ילדי מדינת ישראל כולה לא יחזור להיות כפי שהיה. שאלתי אותה האם היא מפחדת מהאזעקות, והיא אמרה שלא, כי היא יודעת שהאזעקות שומרות עלינו. אמרתי לה שאולי עכשיו זה לא זמן כל כך טוב לקרוא על מוות בספר, כי יש מלחמה, ואולי זה יותר מדי להתמודד עם שני הדברים בו זמנית. והיא הגיבה בענייניות: "זה לא מפריע לי כי אני יודעת שזה לא אמיתי". ככה, פשוט.
חשבתי על מה שאמרה. הרהרתי בכך שהורים רבים מוטרדים מהחשיפה של ילדיהם לסרטונים קשים ברשת, מחשיפה למהדורות החדשות. וחשבתי על כך שאולי הדבר הכי טוב שאני יכולה לייחל לו כעת הוא שהחשיפה שלה למוות תתבצע באמצעות ספר פנטזיה.
האם אני חסרת עמוד שדרה? אמא לא עקבית? ממש לא. אני גמישה, או לפחות זה מה שאני מנסה לעשות.
למעשה, לרוב בני האדם, ילדים וגם מבוגרים, יש חוסן נפשי לא מבוטל. ולמרות ששנים של מחקר הוכיחו שוב ושוב את קיומה של התופעה ואף הצליחו לאתר גורמים אישיותיים שונים שנמצאים במתאם עם חוסן, היכולת לנבא מי יהיה בעל חוסן גבוה ומי יפתח סימפטומים לאורך זמן, נשארה מוגבלת מאוד.
יש לכך הסברים שונים, וביניהם הסבר של פרופ' ג'ורג' בוננו, הטוען כי מה שמנבא באופן הטוב ביותר התמודדות נפשית טובה עם אירועים קשים, אינו אף משתנה אישיותי או תכונה בודדת. אלא, לטענתו, מה שחשוב זו הזמינות של אסטרטגיות התמודדות שונות ומגוונות, היכולת להשתמש באסטרטגיות שונות בהתאם למציאות העכשווית, והאמונה של האדם שיש לו את היכולת להסתגל.
למכלול הזה הוא קורא: Flexibility Mindset. אנשים שמסוגלים לקרוא את הסיטואציה הייחודית שהם נמצאים בה, לבחור מתוך מגוון אסטרטגיות פעולה והתמודדות את זו שתהיה יעילה, לבדוק האם זה הצליח ולחזור ולבחור אסטרטגיה אחרת במידה ויש בכך צורך – הם אלה שמפתחים פחות סימפטומים גם בהינתן שחוו אירועים קשים מאוד.
כיום, הורים נדרשים לקבל החלטות מהירות: האם לדבר על החטופים? איך להסביר את זה שלמרות שאין אזעקות אבא עדיין במילואים? מה לומר כשהילדים שומעים על חייל שנהרג? מה שהיה יעיל לפני כמה שבועות, ייתכן וכבר לא רלוונטי במציאות העכשווית, וייתכן שבעוד שבוע יהיה שינוי נוסף.
יותר נכון – בטוח שיבוא שינוי נוסף. האם זה יקרה בעוד שעה? יום? שבוע? אין לדעת. אבל היום, בנקודת הזמן הזו, עבור בתי בת ה-8, קריאה בספרי הארי פוטר היא נחיתה רכה להתמודדות עם תכנים של רוע, מוות ואובדן. הלוואי והייתי יכולה עדיין להרגיש שזה מוקדם מדי. לפני חודשיים זה היה מוקדם מדי. אבל היום, זה אולי אפילו מחזק אותה ומאפשר לה להתמודד עם המציאות החדשה.
שרית שרם יבין היא פסיכולוגית חינוכית, מנהלת מרפאת הילדים של מטיב, המרכז הישראלי לפסיכוטראומה.