ד"ר קרטיס הגיעה לישראל מאוסטרליה כדי לתרום את חלקה והצטרפה לצוות מרפאת "כללית" בים המלח. השבוע, ארבעה חודשים מהגעתה, היא נפרדת וחוזרת הביתה. 7.10 תפס אותה המומה ואפילו מרחוק, היא חשה שהתקרה נפלה לה על הראש. "מהר מאוד הבנתי שאת התקופה הזאת לא אוכל לעבור באוסטרליה, הדבר הכי טוב שאוכל לעשות הוא לקנות כרטיס טיסה לכיוון אחד, לישראל.

לבוא לפה ולעשות את כל מה שאני יכולה לעשות" היא הייתה מוכנה לתרום גם בחקלאות או בכל תחום שזקוקים בו לסיוע, "העיקר לתרום במשהו", אבל ידעה שבעשייה בתחום המומחיות שלה כרופאת משפחה, זו תהיה תרומה משמעותית.

ד"ר קרטיס מתארת שהמנגנון פעל ביעילות, עוד לפני שנחתה בישראל כבר חיכו הטפסים במשרד הבריאות לאישור הרישיון, שטופל במהירות. קולגות איתם שוחחה שידכו אותה לצוות "כללית" שהחל באותה עת בהקמת המערך הרפואי בים המלח, לטובת 17,000 אזרחי העוטף שפונו מכל רחבי הנגב המערבי והתמקמו במתחם המלונות.

ד"ר אסי סיקורל, מומחה ברפואת משפחה והמנהל הרפואי במרפאות כללית ים המלח, חולק שבחים לקולגה מאוסטרליה: "יעל, רופאה וותיקה, מנוסה, חומלת, רצינית ואוהבת, אשת צוות למופת".

"המטופלים פשוט התאהבו וביקשו שוב ושוב את הרופאה העדינה, הנחמדה." הוא מציין שההסתגלות שלה הייתה מהירה, לקצב ולטמפרמנט הישראלי. היא הגיעה ללא הכרות עם המערכת, אך הרופאים לימדו אותה בסבלנות, ההנהלה ושאר הצוות מסביב תמכו. 

במשך התקופה בה טיפלה במרפאות ים המלח, התגוררה במלון במשך השבוע. "יש לי כאן אוטו שקיבלתי מחברים, אני קוראת לו "הבית של יעל". יש לי בו את המזוודה שלי, בסופי השבוע ביקרתי מכרים, משפחה וכשיכולתי והתאפשר, הייתי נוסעת לצפון לפגוש את הבן הצעיר שלי ששירות במילואים".

האימא והבן, שיניהם, משתחררים השבוע משליחותם, ד"ר יעל מביעה גאווה ואופטימיות כשהיא מתבוננת בדור הצעיר כאן "הוא מדהים, כל הצעירים כאן. בימים כאלה בישראל קל לשקוע לעיתים לייאוש, אבל כשרואים את החבר'ה הצעירים המדהימים האלה, את מבינה שזאת התקווה". 

המפגש עם המטופלים לא היה דומה למה שהכירה או חוותה במהלך חייה המקצועיים עד כה. "פגשתי בחדר הרופאה הרבה מאוד רפואת נפש, הרבה מאוד מטופלים פסיכוסומטיים, אנשים שמגיעים עם כאבי ראש וסחרחורות, כשהסיבה נעוצה ב7.10. פגשתי מדינה בטראומה וחלקה כבר בפוסט טראומה.

המילה ששמעתי הכי הרבה הייתה "קשה.." כמה פעמים בשיחה. במוקד החדשות סיקרו בהרחבה בעיקר את הטראומה של הקיבוצים. כשהגעתי ופגשתי את המטופלים, פגשתי גם את הטראומה של אנשי שדרות. הרבה מטופלים שסיפרו שגרים צמוד למשטרה או באותו רחוב, או בתחנת הדלק המדוברת".

לפני כן לא הייתה מעולם בעיר שדרות, אך ביום שישי האחרון, רגע לפני חזרתה, הרגישה שהיא "חייבת להגיע לשם, לראות איפה נמצא כל מה שסיפרו לי עליו". היא מתארת שהצליחה להתמצא שם בעיר למרות שזה הביקור הראשון שלה שם, הרבה בזכות מידע מסיפורים שסיפרו לה מטופליה מהעיר.

ד"ר יעל משתפת, "עזבתי את ישראל לא כי חיפשתי לעצמי בית, החיים התגלגלו כך, למדתי רפואה בגרמניה, היינו בניו זילנד לתקופה, הילדים נולדו, והתמקמנו. תמיד אמרתי שאני חיה שם אבל הלב שלי בישראל.

אחרי התקופה הזאת אני יודעת שהלב שלי באוסטרליה- החיים שלי שם יש לי משפחה שם, ילדים, נכדים שלא מבינים לאן סבתא נעלמה, אבל הנשמה שלי בישראל. אז הלב שלי שם והנשמה שלי כאן, זה הדבר הכי חזק שאני לוקחת איתי".