"יש סיפוק לטפל בילד שלך ולדעת שנתת את הטיפול הכי טוב"- ד"ר ערן משיח, רופא בכיר, אחראי תחום טראומה במחלקה לרפואה דחופה במרכז שניידר לרפואת ילדים
ד"ר ערן משיח, רופא בכיר, אחראי תחום טראומה במחלקה לרפואה דחופה במרכז שניידר לרפואת ילדים מקבוצת הכללית, מצא את עצמו מטפל בבנו כשהיה בן 3, לפני 11 שנה. "אשתי רכבה איתו על אופניים. הוא ישב בכיסא האחורי, הכניס את הרגל בתוך הגלגל ופשוט ריסק את הקרסול", הוא מספר.
"שמעתי את אשתי צורחת בטלפון, את הילד צורח. אמרתי לה שתשים אותו באוטו ותיסע דחוף אלינו לחדר מיון. חיכיתי לו בחוץ, בחניה של האמבולנסים, עם חומרי הרדמה וחומרים נגד כאבים כדי שלא יסבול. אחרי שהוא קיבל חומרים נגד כאבים והפסיק לבכות ואשתי נרגעה, לקחנו אותו לצילומים. צילמנו את הרגל, ראינו שברים, עשיתי את ההרדמה של הילד, ויחד עם האורתופד המשכנו את הטיפול בו. זה אומנם היה להרדים ילד שלי, אבל אני לא יכול להגיד שזה היה כל כך שונה. בסופו של דבר, אני מרדים 30 ילדים ביום. כן יש סיפוק מסוים בכך שאתה מטפל בילד שלך ויודע שאתה טיפלת בו, שנתת לו את הטיפול הכי טוב.
היום הילד הזה בן 14, עושה איתי סקי, והרגל שלו בסדר גמור. באופן כללי, כרופא בכיר בחדר מיון של שניידר, לטפל בילדים של בני משפחה או של חברים זה משהו שקורה על בסיס שבועי. בשבוע שעבר למשל הגיעה למיון בת דודה שלי, שבנה התפתל מכאבי בטן. בדיקה גופנית הראתה סימנים שחשודים כאפנדיציט. לקחתי בדיקות דם, עשיתי לו אולטרסאונד שהדגים תוספתן מעובה, גם הכירורגית הגיעה ודיברה איתו. הוא הלך למחלקה להשגחה, ובבוקר, כשראו שהסימנים מתגברים, הוא חזר על האולטרסאונד.
אחרי שכבר סיימתי את המשמרת, הוא עבר ניתוח כריתת תוספתן. כשחזרתי בערב, הייתי איתו במחלקה. הטיפול בבן משפחה מבחינתי לא שונה מטיפול בכל מטופל אחר, אבל אולי ההרגשה של מי שמקבלים את הטיפול היא טובה יותר בגלל העובדה שרופא בכיר שמכירים מטפל בהם".
"לא חשבתי על זה שזו הבת שלי שנמצאת במצב החירום הזה"- פרופ' מיכאל שימל, לשעבר מנהל טיפול נמרץ בפגייה בבית החולים שערי צדק
פרופ' מיכאל שימל היה מנהל טיפול נמרץ בפגייה בבית החולים שערי צדק במשך 24 שנים. "כאחד שבמקצוע הזה 45 שנה, אני תמיד נוכח בלידות של בנותיי, כלותיי או אחייניות שלי", הוא מספר. "הייתי במקרה בלידה של הבת שלי, אביטל, והכל עבר כשורה אז ירדתי לקפיטריה לשתות קפה. ואז, פתאום, קיבלתי הודעה שמריצים אותה לניתוח.
טסתי למעלה. מי שהזעיק אותי היה חתני, ד"ר עשהאל לובוצקי, שלא ציפה לדרמה הזו. זה מקרה יחסית נדיר. הובלנו את אביטל לניתוח חירום בהרדמה מלאה. התינוקת נולדה במצוקת נשימה מסכנת חיים. באותו רגע לא חשבתי על שום דבר, לא חשבתי על זה שזו הבת שלי שנמצאת במצב החירום הזה, אלא אחרי כל כך הרבה שנים במקצוע המוח עובד באופן אוטומטי.
הרצתי בראש תוכנית טיפול חירום ורצתי לחדר הניתוח. בניתי את שלבי ההחייאה, ואז נולדה תינוקת עם דופק נמוך ביותר וללא נשימה. הפעלתי את כל הניסיון שלי ולשמחתי התינוקת חזרה לעצמה וניצלה מאסון. אני שמח שהייתי שם כי ידעתי שעם הניסיון שלי זה הלך מהר, ומהירות היא פקטור קריטי פה.
הבת שלי דאגה מאוד ושאלה אותי כל הזמן: 'אבא, מה יהיה עם התינוקת, היא בסדר?'. הרגעתי אותה שהיא תהיה בסדר ב־100% וכך קרה. אני שמח על המזל שהייתי שם. רק אחרי ההחייאה התחלתי להתרגש".
"ניגשתי לכיוון הפצוע, סובבתי אותו וזיהיתי שזה הבן שלי"-ד"ר יעקב כץ, לשעבר מנהל מחלקת ההרדמה וההתאוששות של מרכז שניידר לרפואת ילדים
"בשנת 1988 הייתי מתמחה במרכז הרפואי סורוקה, ופעם בחודש היינו עובדים בימי שישי במד"א", מספר ד"ר יעקב כץ, מי שהיה מנהל מחלקת ההרדמה וההתאוששות המיתולוגי של מרכז שניידר לרפואת ילדים ופרש לפני כשנה לפנסיה. "בסביבות השעה 12:30 קיבלנו קריאה דחופה שהייתה תאונה, שילד נפגע ממכונית בכביש מסוים.
עלינו מהר מאוד לאמבולנס, דהרנו לכיוון וראיתי שאנחנו מתקרבים לכיוון הבית שלי בבאר שבע. פתאום ראיתי שזה קרה בכביש ליד הבית שלי. ניגשתי לכיוון הפצוע, סובבתי אותו וזיהיתי שזה הבן שלי. נזכרתי גם שהלבשתי אותו בבוקר בחולצה הזו שבה הוא שכב על הכביש.
"הוא היה אז בן 8, היה אמור להוציא את אחותו מהגן, היה בדרך לשם ורכב פגע בו. הוא היה מחוסר הכרה. עשיתי פעולות החייאה, קראו לעזרה, עשינו כל מה שצריך לעשות והגענו לסורוקה לטראומה ומשם לרנטגן. ברנטגן עבדה אשתי, שהייתה אז מתמחה. ראינו שיש לו דימום מוחי, והוא עבר לטיפול נמרץ ילדים. לא ידענו מה יהיה, באיזה מצב יתעורר, אם בכלל.
זה היה תהליך ארוך של שנה בבית לוינשטיין. היינו נוסעים אליו ובמקביל עובדים. כשהיה בבית לוינשטיין, העדפתי לטפל בו בעצמי בחלק מהדברים. השיקום היה מאוד טראומטי עם המון סימני שאלה, והוא התחיל ללמוד הכל מהתחלה: ללכת, לדבר. הוא השתקם, ועדיין אני מגדיר אותו כנס רפואי.
"אני לא חושב שיכולתי לערב רגשות כשטיפלתי בו בעת שהיה שרוע על הכביש. פעלתי מתוך אינסטינקט להציל חיים. כמובן שאחרי כמה דקות הבנתי את המשמעות של מה שקרה. שמחתי שאני זה שמטפל בו ושיכולתי לתת לו עזרה מקצועית ומיטבית. מה שעברתי עם בני היה סוג של רגע מכונן עבורי. תמיד הייתה לי מחשבה להתמקד בעבודתי בילדים.
מה שקרה חיזק אותי בהחלטה הזו. לאורך השנים טיפלתי באלפי ילדים בכל הגילים וראיתי בזה סוג של שליחות, נתינה. הייתה לי גישה מיוחדת לילד ולמשפחתו. ברגע שהורים מפקידים בידיך את החיים של הדבר הכי יקר להם, זו אחריות כבדה".
"כשירדתי למיון, שמעתי אנשים צועקים באנגלית: 'הוא האבא׳"- פרופ' מיקי הלברטל, מנהל המרכז הרפואי רמב"ם בחיפה
1986 סיימתי לימודי רפואה כמומחה ברפואת ילדים, רופא טיפול נמרץ ומנהל רפואי והתחלתי לעבוד בבית החולים רמב"ם", מספר פרופ' מיקי הלברטל, מנהל המרכז הרפואי רמב"ם בחיפה. "בהמשך נסענו כל המשפחה לטורונטו להתמחות עמיתים בבית חולים לילדים שם.
אשתי הייתה צריכה לנסוע לארץ לחתונה של חברה, ואני נשארתי בטורונטו עם ארבעת הילדים: שלושת הגדולים היו בבית ספר, והקטנה, הדס, הייתה בת שנתיים. בבוקר של 11 במרץ 1988 האופר לקחה את הדס וילדה נוספת בגילה לפארק לא רחוק מהבית, עברה באור ירוק במעבר חצייה, ואוטו, שלא ציית לרמזור אדום, ניתק את העגלה מהידיים של האופר.
שתי הילדות, ששכבו בעגלה כפולה, הוטלו לכביש. באותו בוקר עבדתי ביחידה לטיפול נמרץ. שמעתי בבית החולים שקוראים בקוד מסוים למיון, וביקשו שארד לעזור שם, מפני ששתי פעוטות מגיעות מתאונת דרכים. כשירדתי לחדר המיון, שמעתי אנשים צועקים באנגלית: 'הוא האבא'. הבנתי שמישהו מהילדים שלי נדרס, אבל לא ידעתי מי מהם ובטח לא ציפיתי שזו תהיה הדס.
באותם רגעים הייתי קודם כל רופא: עשיתי את ההערכה הראשונית, הבנתי שהפגיעה קשה מאוד, קריטית ואנושה. ראיתי שהמערכת בבית החולים מתקשה להתמודד עם האירוע הזה, ולכן ביקשתי שמטיפול נמרץ ירדו שני רופאים נוספים, ונתתי הוראות כיצד לטפל בהן. כשטיפלתי בשתי הפעוטות ראיתי שהניסיון שלנו בארץ הוא פי כמה יותר גדול מהניסיון שיש לקנדים בפציעות מהסוג הזה, אז הפכתי להיות המטפל הראשי של השתיים.
מנהל המחלקה בא אליי ושאל 'מה עושים?', ולכל אורך הדרך תפסתי פיקוד וקיבלתי את כל ההחלטות בטיפול בהן. כיום אני מאמין שהפכתי להיות רופא טיפול נמרץ לילדים בשביל להיות למען הבת שלי באירוע הזה. הדס הייתה מונשמת כעשרה ימים, והתחילה להתעורר אחרי 18 יום. קבעו לה מוות פעמיים בטעות, אבל הבהרתי שזו טעות, והמשיכו בהוראתי לטפל בה. כיום היא וגם התינוקת השנייה חיות ובועטות".