הוועידה השנתית של המכון למחשבה ישראלית נערכה בבית ציוני אמריקה בת"א, במהלכה הוצגה "האמנה הישראלית" - הצעה לחוזה חברתי חדש בישראל בין האזרחים למדינה.
ראשון הדוברים באירוע היה אחד ממייסדי המכון והעומד בראשו, פרופ' אבנר בן-זקן. "אנחנו מנסים לנסח את המחשבה הישראלית", אמר בנאומו, "בשלושת השנים האחרונות התרכזנו בעיקר בכתיבה של האמנה, כבר בתחילת הדרך שלנו ידענו שיגיע משבר גדול, פשוט לא את העיתוי". המכון הוקם על ידי בועז אמיתי יחד עם פרופ׳ בן- זקן.
פרופ' בן-זקן התריע מפני פוליטיקאים, שלדבריו פצעו את החברה הישראלית והשאירו אותה מסוכסכת. "עלה הצורך ברוח ישראלית משותפת, שתאפשר לנו לפרוש כנפיים לעבר עתיד מבטיח", אמר פרופ' בן-זקן, שהדגיש בנאומו כי המקור לסכסוך בחברה הוא עוד מימי הקמת המדינה. "המדינה הוקמה עם מוסדות שביקשו לארגן את המרחב הציבורי, אולם בבהילות הקמתה, בוניה לא עמדו על הצורך בכללים הנדרשים לחיים משותפים. זו מדינה שקמה עם הסדרים זמניים בין דת ומדינה, יחסים לא מוסדרים בין השלטון והרשות השופטת, בין השלטון המקומי והאזרח, זו מדינה שהולבשו עליה טלאים על גבי טלאים של פתרונות ארעיים, אבל זה כבר לא עובד, השלד רעוע והבניין נוטה על צדו, הוא כורע תחת העומס".
פרופ' בן-זקן התריע כי הישראלים איבדו את אמונם במבנה המוסדי של המדינה, איש ברעהו ובעתידם המשותף. "אם כל הבעיות היא אי ההסכמה על כללי המשחק, ציבורים שלא מסכימים לסדר מובנה שהופך את המדינה לכזו שהיא לא שלהם. חוסר האמון הוביל לפוליטיקה של זהויות ופרם את חוקי הסולידריות והאחווה. הגיעה השעה ההיסטורית של בני ישראל להשלים את מגילת העצמאות, להשתית סדר חדש המבוסס על מסגרת מחשבתית רעננה, על ישראליות משותפת לכולנו. אנחנו מציעים אמנה שבה ישראלים ריבוניים במדינתם, אמנה המבוססת על כבוד האדם, שוויון, צדק חלוקתי, יושרה וקיום המובל ידי האזרחים מתוך אחווה ושותפות גורל".
האמנה, אותה הציג המכון למחשבה ישראלית, מבוססת על כמה עקרונות, בהם: הפרדת דת ומדינה, ושינוי שיטת הבחירות הקיימת לשיטה אזורית. "עלינו לפרום את קשר הסבוך בין דת ומדינה", התריע פרופ' בן-זקן, "מדינה עם זהות דתית לא יכולה להיות של כל הישראלים. יש כוחות פוליטיים רואים במדינה כעגלה ריקה, שתפקידה לספק משאבים או להביא את המשיח, ככל הם יתחזקו מוסד המדינה יילך ויחלש.
"בנוסף, עלינו לשנות את שיטת הבחירות", הוא המשיך, "השיטה הנוכחית מעודדת קיצוניים, היא נותנת להם כוח גדול מדי, מבעירה את השנאה בין השבטים השונים ומרחיקה פוליטיקאים ממאבק על הטוב המשותף. עלינו לעבור שיטת בחירות אזורית, כזו שתשקף בשדה הפוליטי שלה את ישראל, שגם הפריפריה תקבל ייצוג הולם בכנסת. עלינו לבנות רובד שלטוני אזורי חדש, שיאגד רשויות שכנות, שיוביל לשיתופי פעולה מקומיים שיצמיחו אליטות חדשות מתונות וישראליות".
פרופ' בן-זקן הדגיש כי הכלכלה גם צריכה לשרת את חזון הישראליות, וקרא לעגן בחוק את הזכויות החברתיות והכלכליות של האזרחים. "עלינו לראות את מי שעומד מולנו כשותפים לגורלנו, שאיתם היינו רוצים להמשיך לפתח את המפעל של מדינת ישראל".
לאחר דבריו נערך פאנל בנושא "חוקה כחלק מהזהות הישראלית החדשה", בהשתתפות עמיתת המכון ד"ר תמר הוסטובסקי-ברנדס, מומחית למשפט חוקתי בינלאומי ומרצה בכירה בפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו, לצד פרופ' רון שפירא, רקטור המרכז האקדמי פרס.
"אחד הדברים המעניינים במחאה זה שעלה בקרב המוחים הקריאה לחוקה", אומרת ד"ר הוסטובסקי-ברנדס, "זו אמירה מעניינת, אבל היא לא מספיקה. מה שמעניין אותי, ובזה עוסקת האמנה, זה התוכן של החוקה, מה אנשים באמת רוצים ואיזה סוג של בעיות הם רוצים לפתור. המשימה היא ליצור הפרדה בין פוליטיקה חוקתית ופוליטיקה רגילה, כלומר אי אפשר לכתוב חוקה כמו שכותבים חוקים רגילים.
"חוקי יסוד זה לא חוקה", היא מדגישה, "אי אפשר שלא לדבר על גיוס חרדים או על בתי הדין הרבניים. כרגע אנחנו עובדים עם מונחים עמומים, מה זו דמוקרטיה או מדינה יהודית, אנחנו מסתובבים במעגל סביב מונחים הם מונחי זהות, בלי שום יכולת לצקת תוכן אמיתי לנושאים האלה".
מנגד, פרופ' שפירא, טען כי יש להגביל את כוחו של בית המשפט. "נוצר דבר מוזר, אותו גוף גם כותב את החוקה, ובאותה פרוצדורה פועל מכוחה של החוקה להגביל חקיקה עתידית. הושלם פה תהליך שמערכת המשפט משכה את עצמה בשרוכי הנעליים של עצמה ונשארה תלויה באוויר, זה מצב בלתי נסבל".
בוועידה נאם מרדכי כהן, עמית בכיר במכון ומנכ"ל משרד הפנים לשעבר, שהציג את השינויים הנדרשים במבנה הרשויות המקומיות. "השלטון המקומי משקף את ראשית הבעיה - כור ההיתוך הישראלי לא צלח ולא היה לו סיכוי לצלוח, כי אנחנו חיים כל אחד בקהילה שלו", אומר כהן.
"ממשלות ישראל דאגו שיהיה הפרד ומשול, ולא היה עידוד להפלת מחיצות, להיפך, היא יצרה את העוינות בין הקהילות השונות באמצעות תחרות על משאבים, גבולות והכנסות. עלינו ליצור מצב שבו הרשויות ישתפו פעולה, ויחשבו על האזור הגאוגרפי שלהם, מחוץ לקהילה הסגורה. צריך לארגן מחדש את השלטון המקומי, לייצר אזורים חדשים, להעביר סמכויות לאותו רובד שלטוני חדש. לא עוד מדינת תל אביב דוהרת קדימה ומותירה את כולם מאחור, אלא אזורים שייצרו תחרות הוגנת מאוזנת".
אחריו עלה ח"כ גדעון סער, שר הפנים לשעבר, שהתייחס למגעים בבית הנשיא בסוגיית הרפורמה המשפטית. "השיחות רציניות, אבל יידרש עוד זמן מה עד שנדע אם אפשר להגיע להסכמות. מדינה בת 75 שעד היום אין לה חוקה ואין כללי משחק מוסכמים בין הרשויות. עצם הניסיון ללכת באופן כוחני ולנסות להשתלט על הרשות השופטת זה הדבר הכי חמור שיכול לעלות על הדעת, זה פצע שייקח עוד הרבה זמן להתאושש ממנו". ח"כ סער התייחס גם לסוגיית גיוס החרדים, הנמצאת בלבה של האמנה, והדגיש כי: "במסגרת מתווה השירות כל אחד יצטרך לשאת במשהו מהנטל".
הדוברת האחרונה של הערב הייתה פרופ' אווה אלוז, סוציולוגית בעלת שם עולמי ועמיתה בכירה במכון, שהדגישה: "מוסדות מעצבים את הטקסטורה של החיים שלנו, הם אלו שקובעים כמה אנו נותנים אמון באחרים, וכמה קשה או קלה המדינה מרגישה לנו, כמה אנחנו טובים אחד אל השני. אם יש משהו שסוציולוגים יודעים היום בוודאות זה שחברות מיטביות תלויות במוסדות טובים.
"כלכלנים ואנשי מדעי המדינה הציגו מחקרים שמראים שחברות שבהם יש רמת אמון מאוד גבוהה והכלכלה פורחת, אלו חברות שיש בהם שיתוף פעולה גבוה בין האוכלוסייה ומוסדותיה הדמוקרטים. הגיע הזמן להחזיר את ישראל לאזרחיה, ולהפוך אותה לישראלית".
במהלך האירוע הוענקו מספר פרסים על ידי המכון. בפרס ספר הפרוזה הישראלי ע"ש ז'קלין כהנוב לשנת זכו דורית שילה, על ספרה "אחרי הספירה" ואילנה ברנשטיין, על ספרה "חמתו של תמוז"; פרס הדוקטורט הישראלי ע"ש צבי כסה הוענק ליעל פישמן-זנה, על עובדת המחקרה שלה "צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרות" (האוניברסיטה העברית); פרס הסרט התיעודי הישראלי ע״ש אלי קליר הוענק ליוצרת מורן איפרגן, על הסרט "ז'ה טם רונית אלקבץ"; פרס ספר העיון הישראלי ע״ש הלל קוק הוענק למירב אלוש לברון, על ספרה: "לנגד עיניים מזרחיות: זהות וייצוג עצמי בקולנוע התיעודי ישראלי".