רב סרן רועי קליין, נהרג במהלך הקרב בבינת ג'בייל במלחמת לבנון השניה, לאחר שזינק על רימון ובכך הציל למעשה את חיי חייליו. חברו לצוות, אייל ויטנברג, שוחח הבוקר (שלישי) עם בן כספית וינון מגל ב-103FM וגולל את סיפורו של קליין. "רועי ואני התגייסנו לצנחנים בשנת 1994, ולקראת 1995 כל הצוות שלנו עבר ליחידת אגוז עם הקמתה", סיפר, "שירתתי עם איתו כמעט שנתיים עד שהוא יצא לקורס קצינים".
האם ששכלה אב ואח: סיפור משפחתו של השופט בדימוס מנחם הכהן
בצל יום הזיכרון: עומר נודלמן שיתפה את הסיפור המשפחתי, שנולד בנסיבות טרגיות
"הכרתי אותו קרוב לשנתיים, אבל זו הייתה היכרות מאוד עמוקה. רועי היה לוחם מצוין, הייתה לו יכולת ניווט גבוהה ברמה בלתי רגילה, אני מדבר על ניווטים בתוך השטח בלבנון. אחרי מספר שבועות הוא כבר הכיר את לבנון, כאילו זה הבית שלו. בנוסף לכך, כשהצוות היה מסיים מבצע, היו לוקחים אותו עם צוותים אחרים בזכות הבקיאות שלו בשטח. הוא היה 'מצלם' אותו וזוכר", ציין.
"הייתה לו יכולת לחבר בין אנשים, זאת אומרת, הוא מהמגזר הדתי-לאומי והחיבור שלו לכלל האנשים היה פנומנלי. הייתה לו יכולת קליעה בנשק מצוינת, אבל אני חושב שמעל הכול בלט אצלו הקטע של המנהיגות השקטה. זאת אומרת, הוא לא היה צריך להתלהם ולדבר יותר מדי, הוא פשוט ביצע", נזכר ויטנברג.
בהמשך, סיפר: "ברגע שראית אותו, הוא לא היה צריך לדבר או משהו, עשית כמו שרועי עשה. כבר כלוחם, רועי היה מפקד בתוך הצוות. המפקדים שלנו גילו אותו, ולמעשה את יכולת הקצונה שלו בעתיד, הוא פיתח כבר כלוחם. זאת אומרת, הוא נולד לזה. בקטע הזה כשהוא קפץ על הרימון, אני לא הייתי".
כשנשאל ויטנברג האם הופתע ממעשה הגבורה של קליין, השיב: "האינסטינקט הראשוני כשנזרק רימון זה לברוח ממנו. אם היית שואל אותי, אם בן אדם יכול לעשות את זה, הייתי אומר לך שלא. אבל כנראה שמידות ותכנים ודברים שאנחנו לא רואים ולא מרגישים - היו טבועים בו, שהוא אמר 'אני חייב לעשות את זה'".
"זאת גם החלטה שאין לך יותר מדי זמן לחשוב, זה איזשהו אינסטינקט, אבל האינסטינקט, העומקים והרבדים, אני חושב שהיו טמועים בו. כחייל בן 21-20 עוד לא ראיתי את זה, אבל עם השנים, כשאתה מתבגר וכו', במבט לאחור, אתה רואה שבאמת היה בו איזה משהו עמוק, אם זו אהבה לתורה, לחברים, לארץ ישראל, שהוא היה מוכן באמת להקריב את החיים שלו למען זה", סיכם.
סייע בהכנת הכתבה: אמיתי דואק, 103fm