בקיץ 2003 ארזה ויקי קנפו דגל, נעלה נעלי הליכה ויצאה לדרך. היא צעדה ממקום מגוריה שבמצפה רמון עד למשרד האוצר בירושלים כדי למחות על קיצוץ קצבאות האמהות החד־הוריות שהנהיג בזמנו שר האוצר בנימין נתניהו. קנפו זכתה לסיקור נרחב. בכל זאת, לא כל יום צועדת אישה מרחק של 170 קילומטר רק כדי להפגין. אלא שלמרות הסיפור המצוין, ולמרות התמיכה התקשורתית במחאה, הסיפור של קנפו הוא לא יותר מפולקלור בדברי ימי ההפגנות הגדולות ב־75 שנות קיומה של המדינה.
מרגע שפורסמה מגילת העצמאות ויהודים מכל העדות והזרמים החלו להתקבץ כאן, מדינת ישראל רשמה אין־ספור מחאות. את רובן אתם לא זוכרים, או שבכלל לא שמעתם עליהן, משום שהן לא שינו דבר או שלא קיבלו הד בתקשורת. עידן הרשתות החברתיות מייצר היום את ההפך: כל אחד יכול לצלם ולתעד, כל אירוע יכול להפוך ויראלי. זהו עידן שבו פוליטיקאים מקשיבים לרחוב יותר משהרחוב מקשיב להם, ושבו דעת הקהל משתנה מקצה לקצה בתוך שבועות.
אלא, שמחאת הרפורמה המשפטית של 2023 מוכיחה שגם היום אנשים שואפים לעצב את המדינה בדמותם, או לכל הפחות כמהים לתחושת שייכות עם אנשים שחושבים כמוהם. המחאה נגד הרפורמה המשפטית החזירה אותנו לכמה מהמחאות הגדולות בישראל. חלקן סייעו להדיח ראש ממשלה, אחרות תרמו בשינוי חקיקתי, ויש כאלה שההתססה החברתית לא הייתה עבורן אמצעי אלא המטרה הראשית.
המחאה העוצמתית ביותר שהייתה פה ב־75 שנותיה של המדינה היא גם זו שככל הנראה צולמה הכי פחות. הסכם השילומים שנחתם בין ישראל לגרמניה ב־1952 היה זה שבו סחרה ממשלת ישראל במטבע היקר ביותר שלה, בוודאי בעשור הראשון לקיומה - זיכרון השואה והכבוד היהודי. הממשלה של המדינה הצעירה, שסבלה ממשטר צנע ומחוסר מסוגלות כלכלית לעמוד באתגרי הביטחון, פתחה במשא ומתן עם גרמניה המערבית לקבלת פיצויים על הרכוש ששדדה גרמניה הנאצית מהעם היהודי. או בשפתו של בן־גוריון: "אנו מצווים להחזיר הרכוש הנשדד של היהודים, למען לא יהיה הרוצח גם היורש".
“השואה אז הייתה פצע פתוח, והחלוקה לא הייתה בין ימין לשמאל", קובעת פרופ' אורית רוזין מהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. “חרות הובילה את המחאות, אבל גם במפא"י ובציונים הכלליים היו אנשים שלא היו מוכנים למשא ומתן עם גרמניה. אנשים הרגישו שזה מחלל את זכר המשפחה שלהם. במובן הזה אני חושבת שהשילומים מתכתבים במשהו עם המחאה הנוכחית - עצב עמוק על כך שהממשלה עשתה את כל הטעויות, כי היא באה עם תוכנית קיצונית בניסיון להכריע את הצד השני. כלומר, בוודאי שזו לא הייתה המטרה, אבל אנשים שהתנגדו לשילומים הרגישו ככה. זו הייתה פגיעה בציפור נפשם, והפוליטיקאים ניצלו את הסנטימנט הזה".
בעצרת ההמונים המכוננת בירושלים, שארגנה תנועת חרות נגד ההסכם, האשים בגין את הממשלה במכירת כבוד העם היהודי. “זהו החשבון שלהם: כסף, כסף, כסף!", הוא אמר לקהל, "בעד כמה מיליוני דולרים עומדת להיעשות התועבה. הם יבטיחו אולי להקים 'סולל בונה' חדש, אך זה יימס ויבוזבז תוך זמן קצר, ואז איפה הם ייקחו עוד ששת מיליוני יהודים בכדי לקחת כספים מאת רוצחיהם?". זו הייתה ככל הנראה גם הפעם היחידה שבה בגין, שטען לימים שהישגו הגדול ביותר היה מניעת מלחמת אחים באלטלנה, הורה לאנשיו למחות באלימות: “כאשר יריתם בי בתותח, נתתי את הפקודה: לא! היום אתן את הפקודה: כן!".
אלה היו שנים שבהן גרמנית הייתה שפה מוקצה בישראל, סחורה גרמנית הוחרמה, ובעיתונים קראו לישראלים לירוק בפניהם של גרמנים אם הם נתקלים בהם מחוץ לארץ. את כל אלה הסכימה ממשלת ישראל לשים מאחור, כשגרמניה התחייבה במסגרת ההסכם לשלם 822 מיליון דולר, מהם מעל 700 הועברו ישירות לקופת המדינה.
"לא היה קל גם למי שתמך בהסכם", מציינת פרופ' רוזין, "זו תקופה שבדרכון הישראלי היה כתוב 'תקף לכל המדינות פרט לגרמניה' - ובמקביל ישראלים רואים שמשרד האוצר שולח לשם אנשים כי הם רצו לקבל פיצוי על רכוש. אבל צריך להבין, ישראל של סוף 1951 הייתה מדינה על סף חדלות פירעון, שמדינות לא מוכנות למכור לה דלק באשראי".
הכספים האלה אכן הביאו מפנה כלכלי, ובשנת 1955 הייתה ההכנסה המשמעותית ביותר לקופת המדינה, 87 מיליון דולר, מכספי השילומים.
במשך שעתיים אחרי העצרת המפורסמת הפכו הרחובות הסמוכים לכנסת לשדה קרב. כ־5,000 מפגינים ניסו לפרוץ למשכן, יידו אבנים ופצעו חלק מחברי הכנסת ששהו במקום. מאות נפצעו בשעה שהמשטרה פיזרה אותם בכוח, ובאופן אירוני בעזרת שימוש בגז מדמיע. כל ניסיונות ההתנגדות לא שינו דבר במבחן התוצאה. ההסכם נחתם, ומהמחאה נותרו רק ספרי היסטוריה עמוסים בציטוטים של בכירי הפוליטיקאים בישראל שמאשימים זה את זה בשיתוף פעולה עם הנאצים וממשיכיהם.
כדי להבין את האווירה הציבורית והמתח העדתי בשנותיה הראשונות של המדינה, די להביט בכותרות נטולות הפוליטיקלי קורקט שתיארו ב־1959 את התפרצות המהומות בוואדי סאליב בחיפה, לאחר ששוטר ירה באזרח שתוי יוצא מרוקו. “יום ה' השחור - ירייה בשיכור הביאה לקרב בין העדות", נכתב בראש העמוד של “העולם הזה", בגיליון שכותרתו הייתה “מרד המרוקאים".
בפנים הכתבה נקשר הקשר בין יחס הממסד לערבים ליחסו למזרחים: “מי שמתחיל לירות במוחמד, סופו לירות ברחמים. מי שאוסר ומגלה את סולימאן, סופו לאסור ולהגלות את ניסים". אלא שגם בעיתון של מפלגת חרות האופוזיציונית, שם היו יכולים להרוויח פוליטית ממהומות שהוצתו נגד הממסד המפא"יניקי, דווח כי “המתפרעים הוסתו כתוצאה מפציעתו של יעקב אלקריף, בן 38, אלקוהוליסטן ערירי ללא קרובים מיוצאי צפון אפריקה. הם ניפצו שמשות, שרפו מכוניות, פרצו לחנויות והרסו את מועדוני מפא"י בעיר התחתית".
המחאות על אפלייתם של עולי צפון אפריקה בכלל ומרוקו בפרט ניצתו על רקע אותה תקרית פלילית, שמאוחר יותר המשטרה הודתה שלא נהגה בה כראוי, אך בימים הבאים הן נפוצו גם למקומות אחרים בארץ. ממגדל העמק וטבריה דרך תל חנן ועד באר שבע. ב"מעריב" פורסם כי פועל בן 30 התוודה בפני העיתון על כך שסיפר לאמו כי “המשטרה הרגה מרוקאי... אמא שלי אישה טובה ויש לה הרבה חברות אשכנזיות, אבל היא לא שכחה את האפליה במתן שיכונים לפולנים שבאו אחריה. היא אמרה ‘טוב מאוד, שייתנו להם! אולי יתחילו להתחשב גם בנו".
“המהומות לא נולדו בגלל תקרית בודדת, אלא על רקע האפליה המתמשכת ומשום שעד 1948 היישוב לא הכיר את יהודי ארצות האסלאם ומרוקו", מסביר פרופ' אמריטוס ירון צור, חוקר ההיסטוריה של יהדות האסלאם מאוניברסיטת תל אביב.
אם דרוש משל שיציג את הניתוק בין הממסד האשכנזי לשכונות המצוקה המזרחיות בתחילת שנות ה־70, הרי שאין דוגמה מייצגת יותר מהנערים משכונת מוסררה, שהגיעו בשנת 1971 לחצר עיריית ירושלים כדי למחות על שלילת רישיון ההפגנה ועריכת מעצרי מנע נגדם. ראש העיר, טדי קולק, ראה את ההתגודדות, פתח את החלון בלשכתו וצעק לצעירים: “רדו מהדשא!".
12 שנים אחרי מהומות ואדי סאליב מחו עשרות הצעירים משכונת העוני בירושלים על תנאי המחיה שלהם, אבל בדרך שונה לחלוטין. הם היו פורצים ומשתלטים על דירות שהממשלה ייעדה לעולי ברית המועצות. הם הפגינו עם ארונות מתים ואנשים כבולים. פרצו למפעלי שמן וגנבו בקבוקי חלב משכונות מבוססות כדי לחלק למשפחות מצוקה, וגם זרקו שק מלא בעכברים לעבר ביתם של שרים בממשלה. בעיתון “על המשמר" ציינו שהצעירים שגידלו שיער והשתמשו חלקם בסמים שאבו את השראתם מ“הגטו הכושי בהארלם".
בעיתון “דבר" זעקה הכותרת על “חבורת הסלאמס בבירה" ונכתב שעברו “מעבריינות מאולתרת למקצוענית". להבדיל מהחבורה של בן הרוש, הפנתרים השחורים ידעו להציג את עצמם כאיום ממשי על השלטון והסדר ובמקביל למתג את עצמם באופן שובה לב. הם לא השפילו מבט מול הממסד, אלא דרשו לשוחח עם ראש הממשלה גולדה מאיר. הם ידעו שלעומת ישראל הקטנה והרעועה כלכלית של 1959, הם חיים במדינה שמתחילה לשגשג כלכלית ורצו חלק מהעוגה.
מלחמת יום הכיפורים לא הייתה הקטלנית בתולדות ישראל ולא הסתיימה בהסכם שסיכן את הביטחון הלאומי. אבל מחיר הדמים הכבד וההתפכחות שאחריה זכורים בדברי הימים של ההיסטוריה הישראלית כנקודת מפנה ביחס לראשי הצבא והמדינה. ועדת אגרנט, שהוקמה כדי לחקור את המחדל, לא חקרה את הדרג הפוליטי אלא הפנתה את חִציה לצבא, ובעקיפין פגעה גם בפוליטיקאים, משום שבשל כך הוצתה המחאה נגדם. הרמטכ"ל דדו נאלץ להתפטר, כמו ראשי מערכת המודיעין, אבל גולדה מאיר ומשה דיין המשיכו בתפקידם.
ביקורות שנשמעו פעם רק בחדרי חדרים נכתבו כעת על גבי טורים בעיתון, כשבשטח יצא להפגין סרן מוטי אשכנזי - תחילה לבדו מול משרד ראש הממשלה ובהמשך בגיבוי של אלפים. להבדיל ממחאות חברתיות או פוליטיות, המחאה הזו רצתה בעיקר את ראשם של האחראים. ואם להיות ספציפיים יותר - את התפטרותם של ראש הממשלה ושר הביטחון.
עיתוני התקופה הפכו את אשכנזי, שפתח בשביתת רעב, לסמל. הם מילאו עמודים בדיווחים על פרופסורים מהאוניברסיטה ונהגי אוטובוסים שהגיעו לתמוך בו. הם בחרו כותרות ראשיות מדבריו, לפיהם “דיין אחראי למותם של חבריי", וגם: “אלמלא קמתי אני, היה קם מישהו אחר".
ישראל אומנם ניצחה במלחמה, אבל היא יצאה ממנה מדינה אחרת. התודעה של אזרחים, שישבו בבית וראו על מסכי הטלוויזיה חיילים יחפים לבושים בפיג'מות שנפלו בשבי, השתנתה לחלוטין. וכשמוטי אשכנזי אמר בפברואר 1974 לעיתון “דבר" כי “המאבק לא ייפסק גם אם דיין יתפטר, אלא רק כשיחול שינוי במערכת הפוליטית והצבאית כולה", רבים בעם ישראל עמדו מאחוריו. ארבע שנים אחרי שפרצה, מחאת המיינסטרים הפילה את ממשלת המיינסטרים.
אם המחאה נגד ראשי המדינה והצבא במלחמת יום הכיפורים הגיעה מכל גוני הקשת הפוליטית, הרי שהמחאה שפרצה שמונה שנים מאוחר יותר, נגד מלחמת לבנון הראשונה, צמחה על קרקע בעייתית מבחינה חברתית, וניצניה כבר בימיה הראשונים של הקרבות. מה שהוגדר כ"מלחמת הברירה" הראשונה של ישראל, הפך עם הזמן לתנועת מחאה שפילגה עוד יותר את העם המפולג ממילא אחרי הבחירות הארציות של 1981.
“פוליטיקאים יודעים היטב כי מלחמות הן גורם המאחד את העם", נכתב אז בעיתון “העולם הזה", “אבל מלחמת לבנון של אריאל שרון גררה תהליך הפוך. לא רק שהיא לא ליכדה את העם, הרי שהיא חשפה את ניגודי הדעות החריפים והעמיקה אותם".
לצד מאמרי הביקורת נגד בגין שדיווחו על החרמתו בעולם ודרשו מפרס ורבין להצטרף למחאה, הופיעו תמונות של מפגינים עם שלטים המאשימים את בגין, שרון ורפול ברצח בנם. שיאה של המחאה נגד המלחמה הגיע כשלושה חודשים אחרי שפרצה, בעקבות הטבח שביצעו פלנגות הנוצרים במחנות הפליטים סברה ושתילה, עם הפגנת ה־400 אלף, שאורגנה בידי תנועת שלום עכשיו.
אלה היו ימים רעילים בציבוריות הישראלית. הסכם אוסלו, על חלומות השלום שלו, הביא לגל פיגועים מחריד ברחבי הארץ, ובאופוזיציה ניצלו את המצב כדי להגביר את רמת ההתנגדות להסכם ולראש הממשלה רבין. במקרים רבים מדובר היה בביקורת ובהתנגדות לגיטימית בין ימין לשמאל בשאלת חלוקת הארץ - במקרים אחרים נזרעו הזרעים הקיצוניים שהובילו בסופו של דבר לרצח הנורא של ראש הממשלה רבין.
עשור אחרי אוסלו הכריז ראש הממשלה אריאל שרון על התוכנית להתנתק חד־צדדית מרצועת עזה ומצפון השומרון, תוך עקירת כעשרת אלפים ישראלים. כבר ב־1982 ניסה שרון, אז שר הביטחון, לשרטט מחדש את מפת המזרח התיכון, על גבולותיו ושליטיו, אבל הפעם היה מדובר לא רק בוויתור על חלקי מולדת, אלא גם בהפרת הבטחת בחירות בוטה. המונים, מצוידים בסרטים כתומים, יצאו לרחובות וקיימו עצרות.
לא מעט בליינים הופתעו מהופעתם בפאבים של מפגינים מצוידים במגפון בערב לח בקיץ 2011, וסביר שאף אחד מהם לא חשב שאותה חבורת צעירים תצליח להרים מהכורסה מדינה שלמה, או לפחות את מעמד הביניים שלה, ועוד בנושא שאיננו ביטחוני או מדיני.
במבט לאחור, מידת ההצלחה של המחאה החברתית שנויה במחלוקת. יוקר המחיה בישראל נותר גבוה, והמענה של ממשלת נתניהו בזמנו היה הקמתה של ועדת טרכטנברג, שנועדה להשפיע על הכיס של כל אחד מאיתנו.
“חקרתי המון מחאות שהתקיימו בשנות המדינה הראשונות, בדגש על תום מלחמת העצמאות", מסכמת פרופ' אורית רוזין. “אנשים שבתו רעב במעברות, ישנו מול משרדי ממשלה, פלשו לבתים והתבצרו בבתי מלון. מכל המחאות עלה שמה שאנשים רוצים להשיג כשהם יוצאים להפגין, מעבר לפתרונות מעשיים של לחם, עבודה ושיפור תשתיות - זו הכרה. שיראו אותם. עולים חדשים אמרו ש'הפקיד אולי לא יכול לתת לי עבודה או דיור, אבל למה הוא מעליב אותי או משפיל אותי?'. מפגינים פצעו שוטרים וספגו מהם מכות, הכו ואיימו על פקידים בסכין, וגם מחו באופן קולני עם שלטים כמו היום באיילון. אבל הקו שמחבר את כל מבעי ההתנגדות והמחאה קשור הרבה פעמים לחוסר ההבנה של הממשלה ושל הרשויות מה אדם צריך - ובעיקר לצורך שלו שמישהו יקשיב לו גם כשאין בחירות".
התרעות פיקוד העורף