בקיץ 2003 ארזה ויקי קנפו דגל, נעלה נעלי הליכה ויצאה לדרך. היא צעדה ממקום מגוריה שבמצפה רמון עד למשרד האוצר בירושלים כדי למחות על קיצוץ קצבאות האמהות החד־הוריות שהנהיג בזמנו שר האוצר בנימין נתניהו. קנפו זכתה לסיקור נרחב. בכל זאת, לא כל יום צועדת אישה מרחק של 170 קילומטר רק כדי להפגין. אלא שלמרות הסיפור המצוין, ולמרות התמיכה התקשורתית במחאה, הסיפור של קנפו הוא לא יותר מפולקלור בדברי ימי ההפגנות הגדולות ב־75 שנות קיומה של המדינה.
מרגע שפורסמה מגילת העצמאות ויהודים מכל העדות והזרמים החלו להתקבץ כאן, מדינת ישראל רשמה אין־ספור מחאות. את רובן אתם לא זוכרים, או שבכלל לא שמעתם עליהן, משום שהן לא שינו דבר או שלא קיבלו הד בתקשורת. עידן הרשתות החברתיות מייצר היום את ההפך: כל אחד יכול לצלם ולתעד, כל אירוע יכול להפוך ויראלי. זהו עידן שבו פוליטיקאים מקשיבים לרחוב יותר משהרחוב מקשיב להם, ושבו דעת הקהל משתנה מקצה לקצה בתוך שבועות.
אלא, שמחאת הרפורמה המשפטית של 2023 מוכיחה שגם היום אנשים שואפים לעצב את המדינה בדמותם, או לכל הפחות כמהים לתחושת שייכות עם אנשים שחושבים כמוהם. המחאה נגד הרפורמה המשפטית החזירה אותנו לכמה מהמחאות הגדולות בישראל. חלקן סייעו להדיח ראש ממשלה, אחרות תרמו בשינוי חקיקתי, ויש כאלה שההתססה החברתית לא הייתה עבורן אמצעי אלא המטרה הראשית.
1952 - המחאה נגד הסכם השילומים
המחאה העוצמתית ביותר שהייתה פה ב־75 שנותיה של המדינה היא גם זו שככל הנראה צולמה הכי פחות. הסכם השילומים שנחתם בין ישראל לגרמניה ב־1952 היה זה שבו סחרה ממשלת ישראל במטבע היקר ביותר שלה, בוודאי בעשור הראשון לקיומה - זיכרון השואה והכבוד היהודי. הממשלה של המדינה הצעירה, שסבלה ממשטר צנע ומחוסר מסוגלות כלכלית לעמוד באתגרי הביטחון, פתחה במשא ומתן עם גרמניה המערבית לקבלת פיצויים על הרכוש ששדדה גרמניה הנאצית מהעם היהודי. או בשפתו של בן־גוריון: "אנו מצווים להחזיר הרכוש הנשדד של היהודים, למען לא יהיה הרוצח גם היורש".
“השואה אז הייתה פצע פתוח, והחלוקה לא הייתה בין ימין לשמאל", קובעת פרופ' אורית רוזין מהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. “חרות הובילה את המחאות, אבל גם במפא"י ובציונים הכלליים היו אנשים שלא היו מוכנים למשא ומתן עם גרמניה. אנשים הרגישו שזה מחלל את זכר המשפחה שלהם. במובן הזה אני חושבת שהשילומים מתכתבים במשהו עם המחאה הנוכחית - עצב עמוק על כך שהממשלה עשתה את כל הטעויות, כי היא באה עם תוכנית קיצונית בניסיון להכריע את הצד השני. כלומר, בוודאי שזו לא הייתה המטרה, אבל אנשים שהתנגדו לשילומים הרגישו ככה. זו הייתה פגיעה בציפור נפשם, והפוליטיקאים ניצלו את הסנטימנט הזה".
בעצרת ההמונים המכוננת בירושלים, שארגנה תנועת חרות נגד ההסכם, האשים בגין את הממשלה במכירת כבוד העם היהודי. “זהו החשבון שלהם: כסף, כסף, כסף!", הוא אמר לקהל, "בעד כמה מיליוני דולרים עומדת להיעשות התועבה. הם יבטיחו אולי להקים 'סולל בונה' חדש, אך זה יימס ויבוזבז תוך זמן קצר, ואז איפה הם ייקחו עוד ששת מיליוני יהודים בכדי לקחת כספים מאת רוצחיהם?". זו הייתה ככל הנראה גם הפעם היחידה שבה בגין, שטען לימים שהישגו הגדול ביותר היה מניעת מלחמת אחים באלטלנה, הורה לאנשיו למחות באלימות: “כאשר יריתם בי בתותח, נתתי את הפקודה: לא! היום אתן את הפקודה: כן!".
אלה היו שנים שבהן גרמנית הייתה שפה מוקצה בישראל, סחורה גרמנית הוחרמה, ובעיתונים קראו לישראלים לירוק בפניהם של גרמנים אם הם נתקלים בהם מחוץ לארץ. את כל אלה הסכימה ממשלת ישראל לשים מאחור, כשגרמניה התחייבה במסגרת ההסכם לשלם 822 מיליון דולר, מהם מעל 700 הועברו ישירות לקופת המדינה.
"לא היה קל גם למי שתמך בהסכם", מציינת פרופ' רוזין, "זו תקופה שבדרכון הישראלי היה כתוב 'תקף לכל המדינות פרט לגרמניה' - ובמקביל ישראלים רואים שמשרד האוצר שולח לשם אנשים כי הם רצו לקבל פיצוי על רכוש. אבל צריך להבין, ישראל של סוף 1951 הייתה מדינה על סף חדלות פירעון, שמדינות לא מוכנות למכור לה דלק באשראי".
הכספים האלה אכן הביאו מפנה כלכלי, ובשנת 1955 הייתה ההכנסה המשמעותית ביותר לקופת המדינה, 87 מיליון דולר, מכספי השילומים.
במשך שעתיים אחרי העצרת המפורסמת הפכו הרחובות הסמוכים לכנסת לשדה קרב. כ־5,000 מפגינים ניסו לפרוץ למשכן, יידו אבנים ופצעו חלק מחברי הכנסת ששהו במקום. מאות נפצעו בשעה שהמשטרה פיזרה אותם בכוח, ובאופן אירוני בעזרת שימוש בגז מדמיע. כל ניסיונות ההתנגדות לא שינו דבר במבחן התוצאה. ההסכם נחתם, ומהמחאה נותרו רק ספרי היסטוריה עמוסים בציטוטים של בכירי הפוליטיקאים בישראל שמאשימים זה את זה בשיתוף פעולה עם הנאצים וממשיכיהם.
1959 - מהומות ואדי סאליב
כדי להבין את האווירה הציבורית והמתח העדתי בשנותיה הראשונות של המדינה, די להביט בכותרות נטולות הפוליטיקלי קורקט שתיארו ב־1959 את התפרצות המהומות בוואדי סאליב בחיפה, לאחר ששוטר ירה באזרח שתוי יוצא מרוקו. “יום ה' השחור - ירייה בשיכור הביאה לקרב בין העדות", נכתב בראש העמוד של “העולם הזה", בגיליון שכותרתו הייתה “מרד המרוקאים".
בפנים הכתבה נקשר הקשר בין יחס הממסד לערבים ליחסו למזרחים: “מי שמתחיל לירות במוחמד, סופו לירות ברחמים. מי שאוסר ומגלה את סולימאן, סופו לאסור ולהגלות את ניסים". אלא שגם בעיתון של מפלגת חרות האופוזיציונית, שם היו יכולים להרוויח פוליטית ממהומות שהוצתו נגד הממסד המפא"יניקי, דווח כי “המתפרעים הוסתו כתוצאה מפציעתו של יעקב אלקריף, בן 38, אלקוהוליסטן ערירי ללא קרובים מיוצאי צפון אפריקה. הם ניפצו שמשות, שרפו מכוניות, פרצו לחנויות והרסו את מועדוני מפא"י בעיר התחתית".
המחאות על אפלייתם של עולי צפון אפריקה בכלל ומרוקו בפרט ניצתו על רקע אותה תקרית פלילית, שמאוחר יותר המשטרה הודתה שלא נהגה בה כראוי, אך בימים הבאים הן נפוצו גם למקומות אחרים בארץ. ממגדל העמק וטבריה דרך תל חנן ועד באר שבע. ב"מעריב" פורסם כי פועל בן 30 התוודה בפני העיתון על כך שסיפר לאמו כי “המשטרה הרגה מרוקאי... אמא שלי אישה טובה ויש לה הרבה חברות אשכנזיות, אבל היא לא שכחה את האפליה במתן שיכונים לפולנים שבאו אחריה. היא אמרה ‘טוב מאוד, שייתנו להם! אולי יתחילו להתחשב גם בנו".
“המהומות לא נולדו בגלל תקרית בודדת, אלא על רקע האפליה המתמשכת ומשום שעד 1948 היישוב לא הכיר את יהודי ארצות האסלאם ומרוקו", מסביר פרופ' אמריטוס ירון צור, חוקר ההיסטוריה של יהדות האסלאם מאוניברסיטת תל אביב.
"כשיהודי מרוקו מתחילים לעלות בשנות ה־50, הם מיד נתפסים כגורם שלילי, ומבחינתם היישוב הציוני נתפס כמושחת ופוגעני. צריך להבין את הרקע: מרוקו היא ארץ קולוניאלית, שאוכלוסייתה הכפרית נפגעה. במרוקו של תחילת המאה הייתה אוכלוסייה יהודית כפרית לא קטנה וב־1947 מגלה אותה התנועה הציונית, שמחפשת מאגרים חדשים של כוח אדם אחרי השואה. דוד בן הרוש הוא ממעפילי 1947. אחרי הצבא הוא פותח קיוסק בוואדי סאליב שהופך למרכז של החבר'ה. הוא משמש להם כאב רוחני והם מנסים ליצור קשר עם אחת המפלגות שתיקח אותם תחת חסותה ותעזור להם לקבל ג'ובים ופרוטקציות כמו האחרים. אלא שהם נכשלים ונותרים מתוסכלים. המהומות מתפרצות כי היה כבר גרעין שמוכן היה לפעול פוליטית, והיה לו מנהיג - בן הרוש. כאילו חיכו לרגע שתוצת השלהבת. ואז כשרצות שמועות שאלקריף מת, כולם נסערים ומתחילה הפגנה באמצע הלילה. האירועים נמשכים בבוקר, אבל העניין הוא לא השוטר אלא תלוש השכר. זו תחילת דרכה של ‘ישראל השנייה'".
מה המטרה של המהומות ומה הן משיגות?
“הם ניסו להפוך את ואדי סאליב לתנועה ישראלית ארצית אבל לא הצליחו לעורר את כלל המרוקאים לאורך תקופה וגם נכשלו בהכנסת מועמד לכנסת. זה עולם שאין בו רשתות חברתיות וקבוצה שאין לה עיתונות. ה'הישג' היה שהמפלגות ה'לבנות' משלבות מעט מזרחים לקראת הבחירות לכנסת הרביעית, ואלה זכו לכינוי ‘בני הרוש'".
ואיך נרגעות המהומות?
“אחרי תקופת מתח של כמה שבועות, מחפשים את בן הרוש כדי לעצור אותו, והוא, שבטיפשותו קנה אקדח, נעצר באולם קולנוע ומוגש נגדו כתב אישום. המחאות האלימות דועכות עם הזמן ועם ההתערבות של השב"כ ואבא חושי. לכאורה המחאות האלה איימו על האחדות הפנימית בארץ, אבל באותן שנים הלך הרוח היה השתכנזות, לא התמזרחות".
1971 - הפנתרים השחורים
אם דרוש משל שיציג את הניתוק בין הממסד האשכנזי לשכונות המצוקה המזרחיות בתחילת שנות ה־70, הרי שאין דוגמה מייצגת יותר מהנערים משכונת מוסררה, שהגיעו בשנת 1971 לחצר עיריית ירושלים כדי למחות על שלילת רישיון ההפגנה ועריכת מעצרי מנע נגדם. ראש העיר, טדי קולק, ראה את ההתגודדות, פתח את החלון בלשכתו וצעק לצעירים: “רדו מהדשא!".
12 שנים אחרי מהומות ואדי סאליב מחו עשרות הצעירים משכונת העוני בירושלים על תנאי המחיה שלהם, אבל בדרך שונה לחלוטין. הם היו פורצים ומשתלטים על דירות שהממשלה ייעדה לעולי ברית המועצות. הם הפגינו עם ארונות מתים ואנשים כבולים. פרצו למפעלי שמן וגנבו בקבוקי חלב משכונות מבוססות כדי לחלק למשפחות מצוקה, וגם זרקו שק מלא בעכברים לעבר ביתם של שרים בממשלה. בעיתון “על המשמר" ציינו שהצעירים שגידלו שיער והשתמשו חלקם בסמים שאבו את השראתם מ“הגטו הכושי בהארלם".
בעיתון “דבר" זעקה הכותרת על “חבורת הסלאמס בבירה" ונכתב שעברו “מעבריינות מאולתרת למקצוענית". להבדיל מהחבורה של בן הרוש, הפנתרים השחורים ידעו להציג את עצמם כאיום ממשי על השלטון והסדר ובמקביל למתג את עצמם באופן שובה לב. הם לא השפילו מבט מול הממסד, אלא דרשו לשוחח עם ראש הממשלה גולדה מאיר. הם ידעו שלעומת ישראל הקטנה והרעועה כלכלית של 1959, הם חיים במדינה שמתחילה לשגשג כלכלית ורצו חלק מהעוגה.
“להבדיל מוואדי סאליב, קשה לומר שהיה אירוע ספציפי שהצית את המחאות", אומרת כלת פרס ישראל, פרופ' דבורה ברנשטיין מאוניברסיטת חיפה, שחקרה את היחסים בין מזרחים לאשכנזים. “אלה היו חבר'ה צעירים שיצרו קשרים עם סטודנטים, צעירים מחו"ל, מדריכי רחוב של העירייה ואנשי שמאל מ'מצפן' והבשילו תוך חודשים לכדי מחאה, שצומחת סביב אי־שוויון, תחושת מצוקה וקיפוח עדתי. ישראל הייתה מדינה יציבה יותר ב־1971, ולכן גם התגובה של השלטונות הייתה פחות חריפה".
המחאה הזו סחפה את כלל הציבור המזרחי בארץ?
“לא. חד־משמעית. היו יוזמות בתל אביב, חדרה וטבריה של כמה עשרות אנשים, אבל המחאה הייתה בעיקרה ירושלמית. המטרה שלהם הייתה העלאת העניין למודעות. הפעילות של המחאה נגמרה תוך שנה־שנתיים, אבל עוד בזמן שהתקיימה היו אומנים שהופיעו לצדם והמון מפלגות שניסו לנכס אותם, אחרי שנעשו סלבס. הם ממש לא היו מוקצים".
את דרישתם להיפגש עם ראש הממשלה מילאה גולדה מאיר בתוך שבועות ספורים. “כולם זוכרים שהיא אמרה שהם ‘לא נחמדים'", מזכירה ברנשטיין, “אבל מה שמדהים זה שהיא הסכימה בכלל להיפגש איתם. בגדול, כשמחאה מתחילה, אתה לא יודע איך היא תתפתח ובהחלט הייתה אליה התייחסות כפוטנציאל לכדור שלג. הם עוררו חשש אמיתי ובכך ההצלחה שלהם".
אז המחאה הצליחה?
“אם אתה שואל אם היא הביאה לשוויון - אז לא. אבל כתנועת מחאה הייתה להם תהודה עצומה, וזו הצלחה מסחררת. לפעמים דברים חודרים והופכים למיתוסים ולאו דווקא לשינוי חקיקתי מסוים, ובעצם כך השפעתם הגדולה".
1973־1974 - מחאות מלחמת יום הכיפורים
מלחמת יום הכיפורים לא הייתה הקטלנית בתולדות ישראל ולא הסתיימה בהסכם שסיכן את הביטחון הלאומי. אבל מחיר הדמים הכבד וההתפכחות שאחריה זכורים בדברי הימים של ההיסטוריה הישראלית כנקודת מפנה ביחס לראשי הצבא והמדינה. ועדת אגרנט, שהוקמה כדי לחקור את המחדל, לא חקרה את הדרג הפוליטי אלא הפנתה את חִציה לצבא, ובעקיפין פגעה גם בפוליטיקאים, משום שבשל כך הוצתה המחאה נגדם. הרמטכ"ל דדו נאלץ להתפטר, כמו ראשי מערכת המודיעין, אבל גולדה מאיר ומשה דיין המשיכו בתפקידם.
ביקורות שנשמעו פעם רק בחדרי חדרים נכתבו כעת על גבי טורים בעיתון, כשבשטח יצא להפגין סרן מוטי אשכנזי - תחילה לבדו מול משרד ראש הממשלה ובהמשך בגיבוי של אלפים. להבדיל ממחאות חברתיות או פוליטיות, המחאה הזו רצתה בעיקר את ראשם של האחראים. ואם להיות ספציפיים יותר - את התפטרותם של ראש הממשלה ושר הביטחון.
עיתוני התקופה הפכו את אשכנזי, שפתח בשביתת רעב, לסמל. הם מילאו עמודים בדיווחים על פרופסורים מהאוניברסיטה ונהגי אוטובוסים שהגיעו לתמוך בו. הם בחרו כותרות ראשיות מדבריו, לפיהם “דיין אחראי למותם של חבריי", וגם: “אלמלא קמתי אני, היה קם מישהו אחר".
“מלחמת ששת הימים יצרה שינוי בכוח צבאי, ולכן גם קבוצות מחאה שנוסדו בעקבותיה אימצו עדיין שיח צבאי", מסבירה ד"ר ציפי ישראלי, חברת “פורום דבורה" המקדם נשים בשיח החוץ והביטחון הלאומי. “ב־1970 מגיע לגולדה מאיר מכתב השמיניסטים, שמבקש לבצע מהלכים מדיניים לשלום. אלה ניצנים של שבירת כללי השיח שלפיו שירות צבאי תלוי במשהו. קמים הוועד למען השלום, ברית השמאל, מצפן, אבל כל אלה לא צוברים תאוצה, כי הם לא יושבים על המיינסטרים הישראלי, אלא בעיקר מושפעים מבחוץ, ממלחמת וייטנאם. על הרקע הזה פורצת מחאת מלחמת יום הכיפורים".
ומתי המחאה מגיעה לשיא?
“כשמעל מחצית מאנשי המילואים משתחררים. מגיעים בעיקר הצעירים שלחמו בחזית, שחוו את מאורעות המלחמה על בשרם. הם מתארגנים לקבוצה אחת שפועלת נגד מפלגת השלטון. וכאן כבר מדובר בחוסר שביעות רצון של המרכז הישראלי ממדיניות הביטחון. אלה כבר לא ‘האנשים מהשוליים'. מתחיל תהליך של ירידת אמון הציבור בפוליטיקאים שלו".
ומה ההשפעה על החברה הישראלית?
“נוצר פה פרדוקס: ככל שהדמוקרטיה מתפתחת יש יותר מחאות - למרות שמחאות אמורות לפרוץ דווקא כשלא רוצים להקשיב לך. בעקבת המחאה הזו יפרצו בהמשך מחאות שונות על רקע הסכם השלום עם מצרים, ההתפתחות של גוש אמונים וצמיחת תנועת שלום עכשיו - וגם שם הגרעין יורכב מקציני מילואים עם דרגות צבאיות, כשרובם המכריע הם, בז'רגון האקדמי, אחוס"לים - אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים, לאומיים. אבל אם נחזור ליום כיפור, התנאי הראשון למחאה כדי שתצליח הוא למקד את הדרישות - והמחאה הזו רצתה שהממשלה תלך הביתה".
ישראל אומנם ניצחה במלחמה, אבל היא יצאה ממנה מדינה אחרת. התודעה של אזרחים, שישבו בבית וראו על מסכי הטלוויזיה חיילים יחפים לבושים בפיג'מות שנפלו בשבי, השתנתה לחלוטין. וכשמוטי אשכנזי אמר בפברואר 1974 לעיתון “דבר" כי “המאבק לא ייפסק גם אם דיין יתפטר, אלא רק כשיחול שינוי במערכת הפוליטית והצבאית כולה", רבים בעם ישראל עמדו מאחוריו. ארבע שנים אחרי שפרצה, מחאת המיינסטרים הפילה את ממשלת המיינסטרים.
1982 - מחאת מלחמת לבנון
אם המחאה נגד ראשי המדינה והצבא במלחמת יום הכיפורים הגיעה מכל גוני הקשת הפוליטית, הרי שהמחאה שפרצה שמונה שנים מאוחר יותר, נגד מלחמת לבנון הראשונה, צמחה על קרקע בעייתית מבחינה חברתית, וניצניה כבר בימיה הראשונים של הקרבות. מה שהוגדר כ"מלחמת הברירה" הראשונה של ישראל, הפך עם הזמן לתנועת מחאה שפילגה עוד יותר את העם המפולג ממילא אחרי הבחירות הארציות של 1981.
“פוליטיקאים יודעים היטב כי מלחמות הן גורם המאחד את העם", נכתב אז בעיתון “העולם הזה", “אבל מלחמת לבנון של אריאל שרון גררה תהליך הפוך. לא רק שהיא לא ליכדה את העם, הרי שהיא חשפה את ניגודי הדעות החריפים והעמיקה אותם".
לצד מאמרי הביקורת נגד בגין שדיווחו על החרמתו בעולם ודרשו מפרס ורבין להצטרף למחאה, הופיעו תמונות של מפגינים עם שלטים המאשימים את בגין, שרון ורפול ברצח בנם. שיאה של המחאה נגד המלחמה הגיע כשלושה חודשים אחרי שפרצה, בעקבות הטבח שביצעו פלנגות הנוצרים במחנות הפליטים סברה ושתילה, עם הפגנת ה־400 אלף, שאורגנה בידי תנועת שלום עכשיו.
“המחאה נגד מלחמת לבנון הראשונה ישבה על עניין פוליטי", קובעת ד"ר ישראלי, “זו פעם ראשונה שממשלת ימין פותחת במלחמה, ובמשך כל השנה שלפני כן הייתה טענה ששרון מבשל אותה. למרות המאמר ‘שקט יורים', התקשורת התיישרה מהר עם המחאה. מאז שפרצה ועד סברה ושתילה התארגנה כמות מטורפת של קבוצות מחאה, והיה להם קל לדבר כי הם באו מהשטח והרגישו שיש להם זכות. בשביל מחאות בישראל בתחום הביטחון צריך לגיטימציה. אתה חייב להיות איש צבא".
אמרת שהתקשורת התיישרה. מה היה המקום שלה ועד כמה היא השפיעה על המחאה?
“יש מחקר שמראה שככל שהטלוויזיה התפתחה, גדל מספר המחאות. הרי מחאה שלא רואים אותה, מה היא שווה? לפעמים מה שחשוב זה לא גודל המחאה, אלא מספר האזכורים שלה והביטויים הקליטים שהיא יוצרת. מחאה זו תופעה מידבקת. ככל שרואים קבוצה שמפגינה ויש לה לגיטימציה, אחרים רוצים להצטרף אליה, וכמו רוב ההפגנות, גם זו הגיעה ממעמד בינוני פלוס, שיש לו יותר זמן ויכולת ארגון".
מנחם בגין הלך ודעך לאטו, ו־15 שנים אחרי אובדן האמון במנהיגותו הביטחונית של לוי אשכול, נאלצה החברה הישראלית לבחון שוב את יחסיה עם ראש ממשלה שלא ישב לפני כן במטכ"ל. “הבחירות פה אכן נעות לרוב על ענייני ביטחון, אבל מיתוג הוא עניין מתעתע", אומרת ד"ר ישראלי, “תחשוב איך הסתכלו על שרון ב־1982 לעומת בהתנתקות. דמויות יכולות להשתנות בחלוף השנים. אהוד ברק למשל הוציא את צה"ל מלבנון לא כאיש שמאל, אלא כדמות ביטחונית".
גם למחאה הנוכחית יש ניחוח צבאי, אף על פי שלכאורה היא רק נגד הרפורמה המשפטית.
“המחאה הזו מאתגרת, כי לכאורה אין לה קשר לנושאי ביטחון, אבל ברור שיש פה הרבה מעבר לסיפור המשפטי. גם הפעם נקודת המפנה הייתה הביטחון - כניסת אנשי המילואים והמחאות בלילה של פיטורי גלנט. לכאורה זו מחאה אזרחית, אבל שוב הגענו לנקודה שאנשי המילואים מוחים, פשוט על עניין אחר. בעצם נוצרה טענה שחייל הוא אזרח יותר טוב ולכן מגיע לו שיקשיבו לו יותר. אנחנו רואים מיליטריזם בדרך חדשה: אזרחים שמדברים בשם הצבא ואומרים לו מה לעשות. אם פעם הצבא הורה לחברה מה לעשות, היום זה בדיוק להפך".
1993 - המחאות נגד הסכם אוסלו
אף שהעביר את העשורים הראשונים באופוזיציה, ההפגנה הגדולה והמאורגנת שהייתה שייכת באופן בלעדי לימין הישראלי הייתה עם התגבשות הסכם אוסלו. כזכור, רבין, שנבחר ב־1992 והצהיר שלא ידבר עם אש"ף, יצא לתהליך השלום, ולטענת ח"כ לשעבר משה פייגלין “הוא גם לא היה נבחר לו היה מצהיר על זה מראש - בדיוק כפי ששרון לא היה נבחר עשור לאחר מכן אם היה מכריז שילך להתנתקות".
אלה היו ימים רעילים בציבוריות הישראלית. הסכם אוסלו, על חלומות השלום שלו, הביא לגל פיגועים מחריד ברחבי הארץ, ובאופוזיציה ניצלו את המצב כדי להגביר את רמת ההתנגדות להסכם ולראש הממשלה רבין. במקרים רבים מדובר היה בביקורת ובהתנגדות לגיטימית בין ימין לשמאל בשאלת חלוקת הארץ - במקרים אחרים נזרעו הזרעים הקיצוניים שהובילו בסופו של דבר לרצח הנורא של ראש הממשלה רבין.
פייגלין התחיל באותם ימים את מסעו אל עבר הציבוריות הישראלית באמצעות המחאות הלגיטימיות והשקטות לכאורה, שעשו רעש גדול. "הייתי אדם פרטי לחלוטין, בלי מחשבות להפוך לאיש ציבור, וכשרבין הביא את אוסלו, הצטרפתי להפגנות מקומיות", הוא מספר. "הנקודה שגרמה לי להבין שאני חייב לקחת אחריות ולייצר מחאה מסוג שונה, היא כשהבנתי שמה שאני רואה - זה מה שיש. מה שרואים מכאן, רואים גם משם. הצורה שבה ממשלות בישראל משתיקות את הציבור היא באמצעות יתרון המידע. אתה מניח שהם יודעים דברים שאתה לא ולכן רואים את המציאות נכוחה. אבל כשהתחילו לדבר על מזרח תיכון חדש, הבנתי שהמצב הפוך: לפעמים אנו רואים מכאן דברים שהם כבר לא מסוגלים לראות משם בגלל האינטרסים הרבים והסותרים שלהם".
אז יצאתם לחסום כבישים.
"כן, ולכן יש לי הרבה סימפטיה וחיבה לחוסמי הכבישים. תנועת זו ארצנו הנחתה את המפגינים ללבוש חולצות שעליהן נכתב 'אני מוכן להיעצר', ואני נעצרתי על המרדה ולא הסכמתי לטעון להקלה בעונש. כאשר אתה מחליט שכלו כל הקצים והשלטון עבר קו מוסרי שאי אפשר לחצות אותו, ראוי לסמן קו אדום - אבל גם לכבד את החוק והמשטר באמצעות הנכונות לשאת בעונש. זה מרי אזרחי בלתי אלים שאיננו אנרכיה, וזה המכשיר הדמוקרטי הנאצל ביותר של אזרח נגד עריצות הרוב. לעומת זאת, טייסי קרב שלא מוכנים לטוס צריכים לעמוד לדין על המרדה".
מה החוויה האישית הכי חזקה שלך מאותם ימים?
“ב־8 באוגוסט 1995 מדינת ישראל עמדה מלכת. למעלה ממאה צמתים מרכזיים בכל רחבי הארץ נחסמו לשעות ארוכות. אי אפשר היה להגיע לשום מקום, ובמובן הזה ייתכן וזו הייתה ההפגנה הגדולה בתולדות המדינה. זה היה רגע בלתי נשכח. עברתי מאלמוניות מוחלטת לדמות המסקרנת ביותר. שנוא על חצי העם ואהוב על החצי השני. וזו טלטלה. הנאה היא לא התחושה כאן, אבל היה סיפוק גדול שעשית מהלך שהטביע את חותמו".
היה שווה את המעצר? זה הרי לא מנע את ההסכם.
“זה לא שינה את התהליך, אבל הייתי עושה את זה שוב. אם יש דבר שאני שלם איתו בכל מאת האחוזים זה הקמת זו ארצנו".
2005 - ההפגנות נגד תוכנית ההתנתקות
עשור אחרי אוסלו הכריז ראש הממשלה אריאל שרון על התוכנית להתנתק חד־צדדית מרצועת עזה ומצפון השומרון, תוך עקירת כעשרת אלפים ישראלים. כבר ב־1982 ניסה שרון, אז שר הביטחון, לשרטט מחדש את מפת המזרח התיכון, על גבולותיו ושליטיו, אבל הפעם היה מדובר לא רק בוויתור על חלקי מולדת, אלא גם בהפרת הבטחת בחירות בוטה. המונים, מצוידים בסרטים כתומים, יצאו לרחובות וקיימו עצרות.
“די מהר הבנתי שהמחאות האלה לא מדגדגות את התודעה הציבורית", מספר שי מלכה, משפטן, יזם ויועץ אסטרטגי. “עולם כמנהגו נהג, ואם כבר היה סיקור - הוא היה שלילי". מלכה, אז בן 20, מספר שכפעיל ימין החליט לשחזר את מחאת זו ארצנו: “היינו שלושה חבר'ה צעירים והקמנו תנועה קטנה בשם ‘הבית הלאומי'. קראנו בכנס במלון בירושלים למרי אזרחי ולחסימת כבישים. הדגשנו שזה יהיה בצורה בלתי אלימה ולכמה דקות בלבד. ואז, יום לפני החסימות הגדולות, הגיעו למשרד הקטן שלנו בירושלים כוחות משטרה ויס"מ, רוקנו את כל תכולתו ועצרו אותנו למשך ארבעה חודשים".
איך נראו מעצרים באותה תקופה?
“היינו חודשיים במגרש הרוסים ועוד חודשיים במעשיהו, באגף מיוחד שהוקם עבור מתנגדי הגירוש. התנאים במעצר קשים. זה אפילו יותר קשה ממאסר, כי אין לך כמעט זכויות. כעצור, אתה בחקירות רוב היום או בדיוני הארכת מעצר בבית משפט ושגרת היומיום בכלא היא קשה. היינו חבר'ה בני 20, ללא עבר פלילי, שלא מכירים את הקודים הפנימיים של עולם הפשע ונאלצנו לחלוק תא עם נאשמים ברצח וסוחרי סמים. זו הייתה חוויה נוראית. בהמשך הוגש נגדנו כתב אישום על המרדה, שכלל שני חלקים - החזקה והדפסת חומרי המרדה, ושילוח אחרים לביצוע עבירות. כלומר הואשמנו בכל מה שקרה בכבישים יום אחרי שכבר נעצרנו, ובעשרות עבירות של תקיפות שוטר. כאילו אנחנו אחראים לכל העבירות שבוצעו לכאורה בשמנו".
איך הסיפור הזה נגמר?
“בדיון בעליון ובעוד תקדימים שנוצרו בתקופת הגירוש. המרדה זה כתב אישום חמור, שמחייב חתימה של היועץ המשפטי לממשלה. מה שמדהים הוא שמני מזוז, שהיה היועץ המשפטי לממשלה, אמר שנה לפני ההתנתקות שלא ראוי למדינה שסעיף כזה יופיע בספר החוקים שלה. אחרי שנה הוא חתם על זה נגדנו. התיק העיקרי שלנו הגיע לשופטת אמיצה בשם רחל שלו־גרטל בירושלים, ובתום המשפט, שנמשך שלוש שנים, היא קיבלה את הטענה שלנו של הגנה מן הצדק. היא הורתה על ביטול כתב האישום. המדינה ערערה, במחוזי הפכו את הזיכוי להרשעה, ובלית ברירה היא גזרה עלינו חצי שנה על תנאי שהומרה בעבודות שירות".
איך הגיב אליכם הציבור הישראלי?
“בקהל של מתנגדי הגירוש היינו סוג של גיבורים, אבל בתקשורת פנינו הושחרו. אהרן ברק כתב עלינו בהארכת המעצר ‘רטוריקה של זכויות אדם בפיהם, אבל אנרכיה במעשיהם'. אמרו ששום דמוקרטיה לא יכולה להסכים לזה".
אתה מתאר עינוי מצד מערכת המשפט. יש לזה קשר למחאה הנוכחית?
“המקרה שלנו הוא לא פחות מזרקור ענק שמדגים את האפליה המשפטית ומדוע צריך רפורמה. אין חוק אם אין שוויון בפני החוק. אני בחיים לא חסמתי כביש. לא נתנו לי אפילו את ההזדמנות. יש לי סימפטיה והערכה לחוסמי הכבישים, ובתנאי, שלא מתקיים היום, שהאכיפה תהיה שוויונית ושגם הם ישלמו על זה מחיר".
2011 - המחאה החברתית
לא מעט בליינים הופתעו מהופעתם בפאבים של מפגינים מצוידים במגפון בערב לח בקיץ 2011, וסביר שאף אחד מהם לא חשב שאותה חבורת צעירים תצליח להרים מהכורסה מדינה שלמה, או לפחות את מעמד הביניים שלה, ועוד בנושא שאיננו ביטחוני או מדיני.
במבט לאחור, מידת ההצלחה של המחאה החברתית שנויה במחלוקת. יוקר המחיה בישראל נותר גבוה, והמענה של ממשלת נתניהו בזמנו היה הקמתה של ועדת טרכטנברג, שנועדה להשפיע על הכיס של כל אחד מאיתנו.
יו"ר הוועדה, פרופ' מנואל טרכטנברג, בהמשך חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה, מעיד על עצמו כמי שהתחיל את המחאה כמפגין מן המניין: “הנושא עניין אותי ככלכלן עוד מסיפור מחיר הקוטג', ואחרי שבועיים־שלושה כבר יצאתי לרחובות. היום זה נראה לא הגיוני, אבל ב־2011, בכהונה הראשונה של נתניהו בנגלה השנייה, הממשלה שלו הייתה מאוד פופולרית. המחאה פרצה פשוט כי משפחות צעירות קרסו בגלל נושא הדיור והחינוך לגיל הרך. מה שכונה ‘מחאת העגלות'".
באיזה שלב קיבלת פנייה מנתניהו ומה הוא ביקש?
“כדרכו הוא פנה אליי בחצות, באחד הימים בתחילת אוגוסט. אמרתי לו שאני לא מקבל החלטות כאלה בלילה, אבל למחרת כבר הסכמתי לבקשתו להקים ועדה בתנאי שלא יהיה בה נציג פוליטי ושתהיה לי שליטה מוחלטת בבחירת החברים. הוא הסכים וקיים את כל התנאים. הודעתי לו מראש שאני מצדד במחאה אבל זה לא גרם לו לסגת, ואני הבנתי שהעסק רציני. התחלתי התייעצויות עם נגיד בנק ישראל, ובמהלך השבת נתניהו הזמין אותי לבלפור. הוא אפילו הסכים לדרישתי לעצור את מתווה הורדת מס ההכנסה ומס החברות, כי היה ברור שהפחתת מס תגרור קיצוץ בשירותים שהממשלה מספקת. למעשה, אני האדם האחרון בישראל שגרם להעלאת מסים".
זו הייתה הפעם הראשונה שנתניהו, כראש ממשלה, נתקל במחאה בסדר גודל כזה. מה שהתחיל ממאות ברוטשילד הפך במהרה לרבבות ולמאות אלפים וגרם לתחושות של חוסר אונים בממשלה. האם חיפש פתרון אמיתי או רק רצה להשקיט את הרחוב?
“אני יודע לומר שתוך שבוע הוועדה יצאה לדרך ותוך שבעה שבועות היה דוח", אומר טרכטנברג. “השרים וראש הממשלה היו מבוהלים. הייתה תחושה שהעניין אמיתי וספונטני וכל הניסיונות להפוך את המחאה לפוליטית לא עבדו".
בדוח ניסה טרכטנברג לנתח מהו צדק חברתי: “הדבר המשמעותי ביותר שקרה כתוצאה מכך הוא חינוך חינם לגילאי 4־3, שזה דרמטי, כי במכה אחת ירד יוקר המחיה למשפחות צעירות עם ילדים בגיל הזה. חוץ מזה היו רפורמות בתחום המזון, התחרות והמיסוי".
אבל יוקר המחיה המשיך לעלות.
“כי לא יישמו את ההמלצות שלנו בתחום הדיור. וזה מאוד מרגיז. אם יש מחדל מטורף שמלווה את ממשלות נתניהו מאז ועד היום זה בתחום הזה, כי היום חלק הארי של הוצאות משפחה בישראל הולך למשכנתה או לשכר דירה".
יש שטוענים שהוועדה קברה את המחאה.
“אני מבין את זה, אבל ביתר התחומים היה שיפור. אני לחלוטין שלם עם הוועדה. המחאה והוועדה הצליחו ושינו גם את השיח על יוקר המחיה. הנושא החברתי עלה על סדר היום ולא ירד מאז. מזכיר לך שפעם היו שרים פה הלל לטייקונים ובעקבות המחאה הכל התהפך".
“חקרתי המון מחאות שהתקיימו בשנות המדינה הראשונות, בדגש על תום מלחמת העצמאות", מסכמת פרופ' אורית רוזין. “אנשים שבתו רעב במעברות, ישנו מול משרדי ממשלה, פלשו לבתים והתבצרו בבתי מלון. מכל המחאות עלה שמה שאנשים רוצים להשיג כשהם יוצאים להפגין, מעבר לפתרונות מעשיים של לחם, עבודה ושיפור תשתיות - זו הכרה. שיראו אותם. עולים חדשים אמרו ש'הפקיד אולי לא יכול לתת לי עבודה או דיור, אבל למה הוא מעליב אותי או משפיל אותי?'. מפגינים פצעו שוטרים וספגו מהם מכות, הכו ואיימו על פקידים בסכין, וגם מחו באופן קולני עם שלטים כמו היום באיילון. אבל הקו שמחבר את כל מבעי ההתנגדות והמחאה קשור הרבה פעמים לחוסר ההבנה של הממשלה ושל הרשויות מה אדם צריך - ובעיקר לצורך שלו שמישהו יקשיב לו גם כשאין בחירות".