השתלטות המסכים על חיינו גורמת לכל אחד להיות עסוק בעצמו ובתפיסת עולמו. הדבר גורם לרידוד השיח לצד הקצנת עמדות, המובילים לשסעים חברתיים. איך ניתן להתגבר על כך? האם בתי הספר יכולים ללמד אמפתיה? מחקר חדשני שממצאים מתוכו מובאים כאן לראשונה מציג איך באמצעות שימוש נכון בסרטי עדות משפחתיים וקהילתיים ניתן לייצר שיח פתוח ולפתח אמפתיה.
"ניתן ללמוד על השסעים בחברה, ליצור שיח שמפתח את היכולות האמפתיות באמצעות הסיפור האישי", מספרת החוקרת ד"ר אריאל פרידמן, יו"ר אקדמית של הכנס הבינלאומי של מכון מופ"ת שייפתח היום ובו יוצג מחקרה החשוב, שנעשה יחד עם ד"ר אוהד אופז במכללת אורנים.
המחקר בוחן למידה מבוססת פרויקטים (PBL) בקורסים של הפקת סרטי עדות, שבהם משתתפים סטודנטים לחינוך מדיסציפלינות שונות במכללת אורנים. מטרת המחקר היא לבחון כיצד תהליך למידה המשלב תיאוריה ויצירת סרטי עדות הופך אמצעי משמעותי הן לפיתוח הקשבה והן כדי לעורר אמפתיה ורגישות לסבלם של אחרים, במסגרת מפגש בין נרטיבים של קבוצות וקהילות עוינות פוליטית והיסטורית. "דרך סרט עדות נוצר מפגש עם האחר המוביל לשיח. באמצעות הסרטונים אנו יכולים להתחבר לעולם שבו נמצאים הצעירים, להנכיח את הקושי וליצור מפגש אנושי", מוסיפה ד"ר פרידמן.
תוכנית הלמידה והמחקר מבוססים על שיטתו של פרופסור דורי לאוב ז"ל, שפתח לראשונה באוניברסיטת ייל את ארכיון עדויות וסרטי השואה והעמיד את העדות בלב הפרקטיקה החינוכית. התלמידים המשתתפים במחקר מגיעים מרקעים מגוונים, מכל "שבטי" החברה הישראלית. הם צופים בראיונות עם ניצולי שואה שהתראיינו בהתאם לתיאוריה של לאוב, ואז מתעדים סיפורים בקהילות שמהן הם מגיעים, ויוצרים סרטי עדות בעצמם. המחקר הנוכחי בוחן את מודל התוכנית על ידי ניתוח תוכן של סרטי עדות שהסטודנטים עצמם הפיקו, כמו גם על ידי ניתוח רפלקציות של הסטודנטים על תהליך הלמידה בקורס.
ברק לומן, שהיה סטודנט של ד"ר פרידמן וד"ר אופז, מקיים את המחקר הלכה למעשה ב"5 אצבעות", מכינה קדם צבאית שבה הוא עובד עם בני הנוער על יצירת סרטי עדות. בקורס שהוא מעביר, בני הנוער עבדו במהלך השנה האחרונה עם ארגון עמך וליוו ניצולי שואה. "העבודה החינוכית היא המקום שבו אני יושב ומקשיב לאדם אחר. כך, באופן בלתי רצוני, שריר האמפתיה מופעל", מספר לומן. לאחר שבני הנוער הקשיבו לסיפורי הניצולים, הם ביצעו עריכה נרטיבית של הסיפור ששמעו, בכך הם הגבירו את רמת האמפתיה משום שהם היו חייבים להקשיב ולהבין את הסיפור של העד. "בסופו של דבר, הסיפור הנרטיבי מפעיל אוטומטית את האמפתיה גם בקרב הצופה", אומרים החוקרים.