ייחודו של מוקד התמיכה הטלפוני "call לנפש", שנפתח בימים האחרונים במטרה לסייע לבני משפחה של מתמודדי נפש, הוא שהמתנדבים במוקד הם בעצמם בני משפחה של מתמודדי נפש. מי שהקימה אותו היא ורד מזומן־אביעד, מייסדת ומנהלת הקואליציה של הארגונים הדתיים למען בריאות הנפש, שבמסגרתה הוקם המוקד, ואֵם למתמודדת נפש.
"הקו נוסד למען משפחות דתיות, אבל הוא כמובן פתוח לכולם, גם למשפחות חילוניות", אומרת מזומן־אביעד. "הקו בא לתת מענה בעיקר להורים אבל גם לאחים, לסבא וסבתא, לילדים של מתמודדי נפש. כל העונים הם בני משפחה של מתמודדי נפש, שעברו זאת בעצמם עם ילד או שניים, ויש להם קילומטראז' בנושא".
הניסיון האישי גרם למזומן־אביעד, 45, מהיישוב פדואל בשומרון, חוקרת בתחום מדעי הרוח המגיעה מעולם החינוך, להקים לפני כשנה את הקואליציה של הארגונים הדתיים למען בריאות הנפש. "בשנים האחרונות הרגשתי שבכל מוסד דתי שהבת שלי הייתה בו, ברגע שהיא חשפה את העובדה שהייתה מאושפזת, זה חולל בלגן, אם זה בשירות הלאומי או במדרשה", היא אומרת.
"התנערו ממנה, סגרו בפניה את הדלת, כאשר דווקא התפקוד הוא חלק מאוד מרכזי ביכולת המתמודד להחלים, בריפוי שלו. אני מאוד פעילה חברתית, תמיד עשיתי המון דברים, והרגשתי שלא יכול להיות שמחרימים את הבת שלי. על מה ולמה? ברגע שהיא מתמודדת נפש היא הופכת להיות מוקצה? החברה הדתית אליטיסטית, ויש שתיקה לגבי הנושא הזה.
לא מדברים על זה, אף אחד לא ישתף, אלא אם תספרי בסוד לחברה מאוד קרובה. ההסתרה הזו חוצה את כל המגזרים, אבל אני חושבת שזה קורה יותר אצלנו בגלל מאפייני המגזר, בהם החשש לפגוע בשידוכים והקהילתיות המאוד גדולה. כולם יודעים עלייך הכל, ולפעמים לא בא לך שכולם ידעו עלייך הכל. לכן במשך שנים רבות אנשים לא דיברו על זה, וכל המשפחות והמתמודדים היו בארון. בחברה שלנו כל אחד מנסה להראות תמיד שהילדים שלו לומדים במוסדות החינוך הכי טובים והכי נחשבים, ואף אחד לא מראה את החולשות".
בשנה האחרונה, לדבריה, חל שינוי במודעות לנושא. "המודעות למתמודדי נפש בחברה הדתית עלתה באופן משמעותי, חלק מזה גם בזכות העובדה שעשינו עשרות ימי עיון בקהילות דתיות שונות בארץ - הבאנו אליהן מתמודד נפש, פסיכולוג ופסיכיאטר", היא מתארת. "זה מאוד פתח את הנושא ואפשר לאנשים אחר כך לבוא ולשתף. בציבורים החילוני והחרדי יש גופים ועמותות המטפלים בכך, ואילו לציבור הדתי־לאומי לא היה שום דבר.
לי למשל, כאמא, היו חסרות קבוצות תמיכה, היה חסר לי לדבר עם עוד הורים למתמודדי נפש, עם עוד אמא שהבת שלה לומדת באולפנה, כדי להבין מה עובר עליה ושתוכל לייעץ לי מה לעשות. הרגשתי בודדה. כקואליציה, אנו מנסים לקדם הרבה דברים, בהם הקמת פנימייה פוסט־אשפוזית לנוער דתי, הקמת הוסטלים וקהילות תומכות לציבור הדתי. אנחנו רוצים להעלות את המודעות וגם לייצר פתרונות.
לגרום לכך שבתי הספר במגזר לא יתנערו מהילדים האלה. הם לא יכולים להתנער מילד שלמד אצלם, יצא לאשפוז, ורוצה לחזור למסגרת אחרי האשפוז. יש לנו במסגרת הקואליציה קבוצת תמיכה בוואטסאפ ל־220 משפחות. רבות מהן מציינות את אותה הבעיה, את ההתנערות של מערכת החינוך מילדים שחוזרים מאשפוז".
תקווה משותפת
במוקד הטלפוני החדש של הקואליציה, שלה גם מערך מתנדבים שמגיעים לבתי החולים הפסיכיאטריים ברחבי הארץ במטרה לשמח את המאושפזים, פועלים 20 מתנדבים מהמגזר הדתי, כולם עברו קורס הכשרה של 40 שעות, וכולם כאמור בני משפחה של מתמודדי נפש. "יש לנו מחשבות שאולי הקורס הבא ייפתח גם להורים מהמגזר החילוני", אומרת מזומן־אביעד. "עשינו פרסום בעיתונות מגזרית, בעלוני השבת. אני גם רוצה להכניס עובדת סוציאלית לקו, שתיתן סיוע למשפחות שקורסות, שמרגישות אבודות, שלא יודעות מאיפה להתחיל את האירוע, ואיך לארגן כעת את החיים מבחינת טיפול בשאר הילדים, תיווך הדברים, הזוגיות, העבודה".
"המתנדבים במוקד הם בני משפחה של מתמודדי נפש, כי מי שלא עבר זאת בעצמו, לא באמת מבין", אומרת מיכל קצב, מתנדבת במוקד. "כשהתחלתי את התהליך לפני כמה שנים, הייתה תחושה של חוסר אונים, של בדידות, שאת לא יודעת מה לעשות, למי לפנות ואין את מי לשאול. הסתרה והשתקה קיימות בכל המגזרים. הרגשתי שלא היה לי מענה, לכן היה לי חשוב לסייע למישהו אחר, לכוון, להסביר מה האפשרויות הקיימות ולתת לפונה תחושה שהוא לא לבד".
במה עסקו הפניות הטלפוניות שהגיעו אלייך עד כה?
"יש מצוקה מאוד גדולה על רקע חוסר מידע. אנשים לא יודעים מה כדאי להם לעשות, חסרות אפילו המלצות על אנשי מקצוע זמינים, מאוד קשה למצוא במיידי אנשי מקצוע שיכולים לקבל אותך. עלה הרבה בלבול בשיחות שעניתי להן, ועלה גם נושא ההסתרה. אנשים פוחדים לפנות למערכות הציבוריות או למשל לביטוח לאומי כדי לקבל תמיכה כספית, כי הם חוששים שזה יירשם בתיק של הילדים, ואחר כך עלול לפגוע בהם בכל מיני דברים. עלה גם קושי כלכלי כמובן, שאלו אם יש עמותות שתומכות, כי כשחוששים לפנות למערכת הציבורית, הולכים למערכת הפרטית שהיא מאוד יקרה.
יש גם הורים שצריכים להפחית שעות עבודה על מנת לטפל בילד, יש כאלה שצריכים בעצמם טיפול כדי להתמודד עם המצוקה של הילד. זה מאוד מורכב. אנשים חוששים לשתף אנשים אחרים כי הם פוחדים ממה שיחשבו עליהם. הייתה לי שיחה עם אמא שפוחדת לשתף את החברים בעבודה, כי היא חוששת ממה שיחשבו עליה, אולי זה יפגע במוניטין שלה. אני לא מבקשת מאנשים להזדהות, מבקשת רק שם פרטי כדי שיהיה נוח לשוחח, וגם את זה לא חייבים. אבל אנשים כן שיתפו בשמם, לא הייתה להם בעיה לומר היכן הם גרים או לתת פרטים. כנראה עם בן אדם שעובר את זה כמוך קל יותר להיות פתוחים".
עצם ההקשבה לאחרים עוזרת גם לך?
"אני רואה בזה שליחות. זו לא מציאות שבחרתי בה, אבל אם אני כבר פה, אז לפחות אנצל אותה לדברים טובים. אני מרגישה סיפוק גדול בכך שאני עוזרת לאחרים, וגם תחושת ערך. כשאני מציגה את עצמי במהלך השיחה, אני משתפת שגם אני עברתי את זה. אנחנו גם אומרים שאנחנו לא אנשי מקצוע ושאנחנו יכולים לסייע רק מתוך הניסיון האישי שלנו. הסיפור האישי שלנו מעניין את הפונים. הם רוצים לדעת שיש עתיד, שיש אור בקצה המנהרה. לכל מתמודד יש את הסיפור האישי שלו וההתמודדות האישית שלו, אבל התקווה משותפת לכולם. בימים אלה אנו גם יוצאים בגיוס כספים עבור המוקד, כדי שנוכל להתרחב לעוד שעות וימים, ונשמח לכל סיוע".
לעשות הפרדה
"המטרה שלנו היא להעלות את המודעות לקיומו של הקו", אומרת שירה (שם בדוי), מתנדבת במוקד ואם למתמודד נפש. "התקשר גבר שיש לו אח שסובל מהתקפים פסיכוטיים חוזרים ונשנים, מה שמערער את חיי המשפחה", היא מספרת. "הוא נכנס ויוצא מאשפוזים. האח המתמודד לא משתף פעולה ולא מוכן לקבל שום טיפול. פנייה נוספת הייתה של הורה שהבן שלו לא מעוניין בקשר עם ההורים ולא משתף פעולה איתם, וההורים מחפשים עזרה לעצמם, מטפל שיכול לעזור להם להתמודד עם המצב. אני קודם כל מקשיבה להם, מנסה להבין כמה שיותר את פרטי המקרה, את הצורך של הפונה".
איך הניסיון האישי שלך עוזר לך?
"אחד מילדיי קיבל התקף פסיכוטי לפני כמה שנים בעקבות שימוש בסמים. כשהאירוע התחיל אנחנו, ההורים, היינו אובדי עצות. לא ידענו מה לעשות, לאן זה הולך, מה קורה במצבים האלה. היינו חסרי אונים וחיפשתי אנשים שעברו דבר דומה ויכולים אולי לתת לי תקווה, להגיד לי מה עושים. היה לי מאוד קשה למצוא כאלה. הרבה אנשים שעברו זאת לא היו מוכנים שאפנה אליהם, אבל בסוף הצלחתי לשוחח עם כמה אנשים. לכן גם חשוב לי להיות אוזן קשבת, לתמוך, לשתף, לעזור".
את משתפת את הפונה בסיפור שלך?
"היו לנו הרבה דיונים על כך בהכשרה. מצד אחד, כשאתה בצד המקשיב, אז השיחה לא אמורה להיות עליך. אבל מצד שני, אם ירצו לשאול אותי משהו מניסיוני בתור אמא, אז כן אענה. אבל לא אתחיל לספר את כל הסיפור שלי, כי השיחה אמורה להיות ממוקדת בפונה על מנת לסייע לו".
"עצם ההבנה של המתנדבים בקו את הסיטואציה כל כך מקרוב נותנת לצד השני, לאלה שמתקשרים, תחושה של מובנות; מה שנקרא 'עמו אנוכי בצרה'", אומרת הפסיכולוגית אלישבע רז, המדריכה את המתנדבים.
"מעבר לכך, המתנדבים נותנים תחושה של אני מקשיב לך, נמצא פה בשבילך, ויכול גם לכוון בנושאים שונים: מטפלים להמשך טיפול, כיצד לפנות לעזרה להמשך שיקום, המלצה על פסיכיאטר ועוד. בהדרכה אנו גם מדריכים את המתנדבים לעשות הפרדה בין הסיפור של הפונה לסיפור שלהם. אנחנו גם מאפשרים למתנדבים להביע את הקשיים שלהם סביב ההיענות להתנדבות. זה קשה, וכל אחד צריך גם לשתף בקשיים".