סקר חדש שמפרסמת עמותת רופאים לזכויות אדם חושף כי 42% מהציבור בישראל חווים אלימות בשנה האחרונה. הממצאים מצביעים על כך שהאלימות מבעבעת בכל המרחבים: 63% מקרב מי שדיווחו כי חוו אלימות בשנה האחרונה חוו אותה במרחב הציבורי, 28% חוו אותה במקום העבודה ו־19% בסביבה הביתית.

הסקר, שבוצע בחודש האחרון על ידי חברת פאנל פרויקט המדגם, בדק את עמדות הציבור ביחס לאלימות הגואה בחברה הישראלית ואת האופן שבו משפיעה התופעה על תחושותיהם ועל שגרת יומם. הוא כלל 500 משיבים (400 יהודים ו־100 ערבים) מהאוכלוסייה הבוגרת (18 ומעלה). 
32% מהמשיבים השיבו כי הם חוששים בתקופה זו לביטחונם האישי במידה רבה עד רבה מאוד. חשש זה גבוה יותר אצל ערבים (44%) מאשר אצל יהודים (30%).

מבין אלו שחוו אלימות בשנה האחרונה עולה כי 90% מהם חוו אלימות מילולית, 23% חוו אלימות פיזית, 13% חוו אלימות כלכלית ו־6% חוו אלימות מינית. 100% מיוצאי רוסיה ומדינות ברה"מ לשעבר דיווחו כי ספגו אלימות מילולית. נשים דיווחו יותר מגברים על אלימות מינית (10% לעומת 1%) ועל אלימות כלכלית (14% לעומת 11%).

מהסקר עולה כי לאלימות הגואה יש השלכות רבות על דפוסי התנהגות ושינוי שגרת חיים. 21.4% מהמשיבים ציינו כי שינו את שגרת החיים. מתוכם 73% ציינו שבאופן כללי הם מגבירים את ערנותם למתרחש סביבם, 66% נמנעים מלבקר ביישובים שבהם התרחשו מקרי רצח בשנה האחרונה ו־59% מגבילים את משך שהותם במקומות ציבוריים.

כמו כן, 22% שוקלים להוציא רישיון לנשיאת נשק או שעשו זאת בעקבות המצב (33% גברים לעומת 14% נשים). במישור הרגשי, 64% תיארו חוויה של פחד וחרדה שהתעוררו כתוצאה מהעלייה באלימות. 54% מהגברים תיארו תחושות אלו לעומת 73% מהנשים. בנוסף, 53% מהמשיבים חשים ייאוש ו־29% העידו כי חוו דיכאון, ביניהם 21% מהגברים לעומת 36% מהנשים.

 לבסוף, עולה מהסקר כי הציבור בישראל פסימי ביחס ליכולת הממשלה ורשויות האכיפה לפתור את בעיית האלימות בחברה. 47% חושבים שהרשויות לא מסוגלות או מסוגלות לכך במידה מועטה בלבד, 23% חושבים שהן מסוגלות רק במידה בינונית.

ברופאים לזכויות אדם אומרים בתגובה לסקר כי "השפעות החשיפה של החברה בישראל לאלימות ולקונפליקט מזוין גובות מחירים בגוף ובנפש, ברמת הפרט וברמת בריאות הציבור. אולם המענה לא יכול להיות הוספת נשק והגברת החימוש, וגם לא הוספת כוחות משטרתיים וענישה מוגברת למבצעי העבירה".

עוד נמסר כי "אלימות בחברה היא ביטוי של המבנים החברתיים שלה, ולהתכחש לכך זו בריחה מהמציאות והנצחת הבעיה. טיפול באלימות מתחיל במניעה, תוך מחויבות אמיתית לחינוך להומניזם ונגד אלימות, לסגירת פערים חברתיים ולשיקומם של הנפגעות והנפגעים".