תקדים? בכל הנוגע לעולם הספורט לא בטוח. ממחקר שערך ד"ר איליה מורגולב, ראש לימודי חינוך גופני במכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי עולה כי כי בשורה של פסיקות אמיצות לאורך המאה ה-20, תוך הישענות על ערכים, חוקים וסבירות, שופטים בארה"ב ובאירופה יצרו את מצב ה"שחקן החופשי" (free agent) ותרמו רבות להצלחת הספורט המקצועני כפי שאנחנו רואים ומכירים היום.

בימים אלו דן בג"צ בשורה של עתירות (חוק טבריה, חוק הנבצרות, ביטול עילת הסבירות ועוד) שהפסיקות בהן ישפיעו על מאזן הכוחות בין שלושת הרשויות. דיונים אלו מעוררים פולמוס ציבורי חריף שמלווה בתהיות לגבי מקור והיקף סמכותם של שופטי העליון. על רקע זאת, מחקר ייחודי שערך ד"ר איליה מורגולב, חוקר ספורט ומרצה במכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי בבאר שבע  ומרצה בכיר בניהול וכלכלת ספורט במרכז אקדמי לוינסקי וינגייט בחן כיצד דווקא שופטים הם שעיצבו את עולם הספורט המקצועני, זאת מבלי להיות לכאורה מומחים בו.

"כבר בראשיתן של ליגות הספורט המקצועניות בשנות ה-70 של המאה ה-19 הבינו בעלי קבוצות הבייסבול בארה"ב ומועדוני הכדורגל באנגליה כי "שוק חופשי" שבו קבוצות מתחרות בינן לבין עצמן על מספר מצומצם של שחקנים בעלי כשרון יוצא דופן יביא לנסיקה דרמטית בהוצאות השכר, תהליך הנוגד כמובן את אינטרס בעלי הקבוצות. לכן, הוכנס לתקנון הליגה האנגלית (מאוחר יותר גם בליגות אחרות) סעיף שימור (retain and transfer) שקובע כי שחקן לא רשאי לעבור מועדון בסיום חוזה גם אם הוצע לו שכר גבוה יותר במועדון האחר וגם אם קבוצתו הנוכחית לא מוכנה לשלם לו כלל – המעבר אפשרי רק לאחר קבלת שחרור מהמועדון הנוכחי", טוען במחקרו ד"ר מורגולב.

עוד עולה מהמחקר כי ברוח דומה, בארה"ב הוכנסה תחילה בבייסבול ואחר גם בליגות המקצועניות האחרות (NBA, NFL, NHL) תקנה (reserve clause) שמאפשרת למועדונים לחדש את החוזה באופן חד-צדדי בהתאם לתנאים שהמועדון מוצא לנכון מבלי שיש לשחקן יכולת מעבר ומיקוח. תחת מציאות זו קרה לעתים כי שחקנים מוכשרים בעלי פוטנציאל השתכרות גבוה בליגות בכירות נשלחו לשחק בקבוצות משנה בליגות זוטרות תמורת שכר נמוך בהרבה משוויו הריאלי של השחקן.

עיוות זה סתר כמובן את דיני העבודה ואת הנורמות המקובלות ביחסי עובד מעביד במדינה דמוקרטית. אולם, הבלעדיות והאוטונומיה שיש לאיגודי הספורט בקביעת חוקים לגבי התנהלות הענפים שבתחום שיפוטם, סיקלו כל ניסיון מצד השחקנים ברמת הפרט ומאיגודי השחקנים ברמת הכלל להתנגד.

הבשורה הגיעה לא מתוך הגופים המושלים בספורט העולמי והארצי שמורכבים מחברי הנהלה ויושבי ראש נבחרים, אלא דווקא ממומחי ספורט קטנים בהרבה – שופטים בבית המשפט. בשנת 1963 ג'יורג' איסטאם עתר לבית המשפט הגבוה של אנגליה כנגד מועדון הכדורגל ניוקאסל. המקרה של איסטאם היה מקרה שגרתי, אחד מיני אלפים בספורט העולמי: ניוקאסל התעקשו שיחדש חוזה וימשיך בקבוצה בתנאים קיימים, איסטאם רצה שיפור, לא היה מוכן לחדש חוזה בתנאים אלו וביקש לעבור למועדון אחר בסיום החוזה. אך בניגוד לקודמיו פנה איסטאם לבית המשפט, השופט פסק כי מדיניות שימור שחקנים הנהוגה בכדורגל הינה בלתי סבירה ונוגדת את ערך חופש העיסוק.

מקרה נוסף שמוזכר במחקר הוא תביעתו של קורט פלוד את ליגת הבייסבול האמריקאית (MLB) בשנת 1969, בנסיבות דומות. פלוד היה שחקן אפרו-אמריקאי, אחד הכוכבים הבולטים בליגה שהוביל את קבוצתו לזכייה באליפות. בעתירה שהגיש תקף השחקן בחריפות את שיטת שימור השחקנים הנהוגה בבייסבול, תוך שימוש במושגים צורמים כמו: הפרת זכויות יסוד ועבדות. עתירה זו שגרמה לסערה תקשורתית בארצות הברית הגיעה לבית המשפט העליון. בעלי הקבוצות זעקו פה אחד כי אם ייעתרו השופטים לתביעה של פלוד, יחריבו למעשה את ענף הבייסבול.

תחת מכבש לחצים אדיר, דחו שופטי העליון ברוב של 5 – 3 את עתירתו פלוד. התהודה הציבורית לה זכה המקרה, והזרקור שהופנה לעבר מדיניות השימור השנויה במחלוקת, הביאו להגשת עתירות על ידי שחקנים נוספים ולביטול  ה-reserve clause על ידי בורר חיצוני, כאשר בשנת 1975 קבע בית המשפט לערעורים בארה"ב כי מדיניות ה-reserve clause מפריעה לחופש המסחר והתחרות, כלומר, אינה חוקית.

עוד מציין ד"ר מורגולב במחקרו: "המכה האחרונה לעבר יחסי עובד-מעביד מוזרים שהונהגו על ידי הגופים המושלים בספורט הגיעה בשנת 1995 מכיוונו של בית הדין האירופי לצדק בלוקסמבורג.

בתשובה לעתירה שהגיש ז'אן-מארק בוסמן, שחקן כדורגל בלגי שקבוצתו מנעה ממנו לעבור בסיום חוזה לקבוצת דנקרק הצרפתית וגם קיצצה לו את השכר- פסקו השופטים כי הגבלת יכולתו של שחקן לעבור למעסיק אחר בסיום חוזהו, כמו גם ההגבלה על מספר השחקנים האירופאים הזרים שיכולים לשחק בקבוצה אירופאית מסוימת מהווים הפרה ברורה של חוקי וערכי האיחוד האירופי", ומסכם: "כך, בשורה של פסיקות אמיצות לאורך המאה ה-20, תוך הישענות על ערכים, חוקים וסבירות, שופטים בארה"ב ובאירופה יצרו את מצב ה"שחקן החופשי" (free agent) ותרמו רבות להצלחתו של הספורט המקצועני כפי שאנחנו רואים ומכירים היום".