אין רוחץ בחוף הים בתל אביב שלא מכיר את “שמעון ארטיק". מוכר הארטיקים המיתולוגי והססגוני נחשב כבר למעלה מ־40 שנה לאחד מסמליו הבלתי מעורערים של החוף. עם כובע סומבררו ענק, פעמון זהוב נוצץ, צעיף צבעוני, קסטנייטות לעת מצוא, משפטים אייקוניים כמו “אני הולך",
“הלו ארטיק" וחרוזים משעשעים ששלופים מהשרוול כמו “ארטיק בננה – תשחקו אותה עם אילנה", “ארטיק לימון – מונע הריון" ו"ארטיק תות – שחמותי לא תמות" – גידל שמעון דורות על גבי דורות של לקוחות שקנו ממנו ארטיקים בחוף הים.
“עד היום אנשים בני 50 פלוס מגיעים אליי לקנות ארטיק ואומרים לי שכשהם היו ילדים אז ההורים שלהם היו קונים אצלי. לפעמים אבא ובן באים ביחד", הוא מספר בהתרגשות. “זה הפך להיות מעין מפעל חיים שלי. הדבר הכי חשוב לי היה לשמח את האנשים ואת הילדים, וגם כשראיתי משפחות מעוטות יכולת, או אבא שאין לו כסף לקנות ארטיק לבן שלו, הייתי נותן בחינם. האושר של הרוחצים בים ובכלל של האנשים היה תמיד יותר חשוב לי מהביזנס, ולכן אני חושב שאנשים אוהבים אותי וזוכרים אותי".
"לא העבודה האידיאלית"
בשיחה בינינו ניכרת העצבות בקולו של שמעון אלון (69), שהחליט להניח את כובע הסומבררו, להחזיר את הארטיקים למקרר ולסגור את הבסטה החל מיום שישי הקרוב – עם סיום החופש הגדול. “מאוחר מדי להתחיל פרק חדש בגיל 69", הוא מודה. “אז אני לא קורא לזה פרק חדש אלא הרפתקה חדשה. הימים האלה הם מעין מערבולת של רגשות, חשבון נפש וכל מה שנלווה לכך. אולי הייתי צריך להפסיק עם העבודה הזו קודם? המצב הבריאותי שלי כבר לא מאפשר לי להמשיך. אני גם יודע שיהיה לי הרבה געגוע למקום הזה. יותר ממחצית חיי אני בעבודה הזו. זה לא קל, אבל אני יודע שזה הרגע הנכון עבורי לעזוב. הרבה מהלקוחות והחברים שלי לא רצו שאפרוש, אבל הבינו שזה הזמן שלי".
אלון נולד בטבריה בשנת 1954 ובגיל 12 עבר עם משפחתו להתגורר ביפו. “אומנם גרתי ליד הים, אבל אף פעם לא נמשכתי אליו במיוחד. זה היה בילוי, בטח שלא חשבתי שאעבוד בים. זה לא היה בתכנון שלי", הוא מעיד.
בשנת 1972 התגייס לצבא, ובמלחמת יום הכיפורים שימש כנהג בקו הראשון בסיני, בלב התופת והאש. אז גם נפצע ברגלו במהלך אחד הקרבות: “חוויתי פוסט־טראומה קשה עוד בתקופה שעוד לא הייתה מודעות לכך, אבל הרגשתי את זה וטיפלתי בזה. אושפזתי, לקחתי כדורים, עברתי טיפול ועברתי דרך קשה בהתמודדות. זה יצר לי בעיות אישיות ובעיות של עבודה. הפוסט־טראומה שינתה לי את החיים. גם היום קשה להכיר בפוסט־טראומטיים ואתה רואה את המצב, אנשים מתאבדים. זה נוראי. צריך חוסן נפשי חזק להתמודד עם זה. אחרי שנה ושישה חודשים, בעקבות הפציעה שוחררתי משירות צבאי ולא הוכרתי כנכה צה"ל, אבל בשנת 1978 ביטוח לאומי הכיר בי כנכה".
בשנת 1975 נישא לאשתו הראשונה, שכנה שהתגוררה סמוך אליו ואותה הכיר במהלך שירותו הצבאי. “נולדו לנו שתי בנות ואחרי מספר שנים התגרשנו. שמרנו על קשר טוב", הוא מספר. לאורך שנות ה־70 וה־80 עבד בעבודות מזדמנות, כנהג וכשיפוצניק. “הייתי חייב לפרנס את המשפחה. לגנוב אני לא יודע, אז לקחתי כל עבודה אפשרית".
בשל הכרתו כנכה, ביטוח לאומי ניסה לסייע לו להשתלב בשוק העבודה המסודר, וכשהיה צריך לבחור בין בסטה בתחנה המרכזית הישנה ובין מכירת ארטיקים בחוף הים – בחר באופציה השנייה: “בהתחלה אמרתי לעצמי ‘מה לי ולים? להיות בשמש ובחום הזה?’. אבל פגשתי מוכרי ארטיקים שאמרו לי שעושים שם קופות, אז בחרתי בזה. האמת שזו לא הייתה העבודה האידיאלית עבורי, כי יש לי אינטליגנציה ויכולתי ללמוד ולמצוא עבודה הרבה יותר טובה, אבל הנסיבות האישיות הובילו אותי למכור ארטיקים. בהתחלה חשבתי שזה יהיה רק לשנה־שנתיים עד שאתייצב כלכלית, אבל זה נמשך 40 שנה".
נשארנו חמישה
ההתחלה לא הייתה פשוטה. בשנת 1982 החל לעבוד בחוף “מציצים" בתל אביב, אבל התקשה להתרגל למאמץ. “הייתי צריך ללמוד את השטח, ללמוד איך לסדר את הסחורה שלא תימס מהר, ואיך להתמודד עם המרחקים", הוא נזכר. “אבל הייתה לי מוטיבציה חזקה, ובחודשי הקיץ הייתי עושה משהו כמו 700־800 דולר כל יום, כי היו המון אנשים על החוף. אל תשכח שבשנים ההן לא היו הרבה חופים ולא היו מזגנים או אייפונים, אז אנשים היו מבלים בעיקר בים. הבעיה אצלי הייתה שלא ידעתי תמיד איך לעכל את הכסף הזה. היו לי פה ושם נפילות עסקיות, כי לא היו לי ברקסים, אבל הסתדרתי יפה מאוד. בין לבין הייתי גם עובד כנהג מונית, בייחוד בימי החורף. אל תשכח שכשהייתה עונת הרחצה הייתי עובד כל יום, בלי שבתות ובלי חגים ובלי חופשות".
איך היה נראה הלו"ז שלך?
“בעבר העבודה הייתה מתחילה בתשע בבוקר ובשנים האחרונות ב־12 וחצי בצהריים, עד אזור שבע וחצי בערב. זה תלוי בחודשים. עיקר העבודה היא בסופי שבוע".
במהלך שנותיו על החוף הוא ראה הכל ואף הציל חיים. “יום אחד מצאתי שיכור שנכנס למים וטבע. משיתי אותו מהמים, הנשמתי אותו והצלתי אותו", הוא מספר. “יום אחרי זה הוא בא להודות לי שהצלתי את חייו. היו לי כל כך הרבה חוויות במקום הזה, זיכרונות טובים ורעים, אבל בעיקר אהבתי את האנשים. רכשתי פה חברים מאיטליה, מקנדה ומארצות הברית שבכל ביקור שלהם בארץ באים לקנות ממני ארטיק. חלקם גם הזמינו אותי אליהם הביתה בחו"ל".
לדבריו, בשנים האחרונות העסק נחלש והפרנסה החלה להיפגע: “התחלתי בחוף ‘מציצים’, עברתי לחוף גורדון ובשנים האחרונות אני בחוף פרישמן, כך שחוויתי את כל סוגי הקהלים והמתרחצים. בשנים האחרונות הייתה ירידה של 50%־60% בכמות הלקוחות בכל חופי תל אביב. אז היו מעט חופים, לא היה קאנטרי, לא היו הרבה בריכות ולא היו טיסות לחו"ל. זה ירד. אם היינו בשנת 1982 32 מוכרים, נשארנו עכשיו חמישה שמגיעים גם לגיל 80. אני מהצעירים שבחבורה".
באיזה שלב הרגשת את הפרסום שלך?
“כשאתה הולך לקנות ארטיק בקיוסק אז אתה קונה והולך. לא נוצר לך קשר רגשי. אצלי, אני דואג לשיר ולשמח אנשים ולכן נוצר לי קשר אישי עם הלקוחות הקבועים. זה יוצר חברויות. גם בשנות ה־80 עשו עליי כתבות ב’מעריב’, בשנות ה־90 התארחתי ב’מעגל’ של דן שילון בטלוויזיה ובשנת 2017 גם השתתפתי בתוכנית הטלוויזיה ‘דייט ראשון’. גם הקלטתי שיר ועשיתי מוזיקה, חפש ביוטיוב את השיר ‘ארטיק מנצח’ שהקלטתי ב־2013. ברגע שרואים אותך בטלוויזיה ובעיתונים, אז אתה מוכר וזה עוזר גם להשיג יותר קליינטורה".
אחד הטריגרים שגרמו לו לפרוש הוא מצבו הבריאותי: “אני בעבודה פיזית מסיבית כזו של לסחוב ארגזים ברגל בשמש שש־תשע שעות, ודי, אני עייף. גם עברתי שלושה ניתוחים ברגליים, שני התקפי לב ובעיות אישיות שגבו ממני מחיר בריאותי כבד. הבנות שלי גם לוחצות עליי לעזוב כי זה לא טוב לי כבר לבריאות".
במבט לאחור, אתה שלם עם הקריירה?
“ממש לא. הייתי רוצה למחוק את הפרק הזה בחיי אם הייתי יכול. אני מרגיש שהעבודה בחוף הים היא הפספוס הגדול של חיי. אני מתחרט על הקריירה הזו. יכולתי ללמוד מקצוע ולעבוד בעבודה טובה אבל כורח הנסיבות והבעיות שלי הובילו אותי לעבודה הזו. אני מרגיש את החרטה ואת העצב מזה שלא עזבתי לפני 30 שנה".
מה אתה מתכנן לעשות עכשיו?
“לנסוע לחו"ל, לטייל בעולם, לבלות עם המשפחה, לנוח. אתה יודע שבמשך 40 שנה לא הייתה לי שבת אחת פנויה? הגיע הזמן שלי לדאוג לעצמי. קיבלתי, לאחר מאמצים כבירים, רישיון מעיריית תל אביב להפעיל פוד־טראק, וכנראה שאמכור אוכל קליל והנכד שלי יבוא לעזור לי. נראה מה יהיה. הכל פתוח. אני בטוח שהעבודה בחוף הים תחסר לי, כי עם כל זה שהיא תקעה אותי וגררה אותי, היא הייתה חלק ממני והפכה להרגל, אבל אני מרגיש כבר את החופש. בתחילת הקריירה בחוף אמרתי ללקוחות ‘אני הולך, אני הולך, אתם תתגעגעו אליי’. עכשיו באמת הגיע הזמן שלי ללכת ואני מקווה, לא, בעצם אני משוכנע, שיתגעגעו אליי".
מה העתיד של מכירת הארטיקים בים?
“בתל אביב? עוד חמש שנים היא לא תהיה קיימת. המוכרים הבודדים שנשארו כבר מבוגרים ואין חלופה חדשה כי עיריית תל אביב לא מנפיקה רישיונות. אולי תראה בחופים אחרים מוכרים, אבל בתל אביב זה כבר אבוד. גם חבר’ה צעירים יעדיפו לעבוד בעבודה יותר נוחה, ובצדק. זה מקצוע של העולם ההוא, של פעם. גם נוסטלגיה תפקידה בסופו של דבר הוא להישאר רק בזיכרון".